לאורך הרי הריף עד למפגש עם האוקיינוס האטלנטי
רכס הריף אמנם גשום מאוד ועשיר במים, אך אדמתו חרסיתית ברובה, ולכן היא נאטמת במגע עם מים. לפיכך, צמחיית האזור דלה מאוד. הדקל הננסי הוא הצמח השולט ללא עוררין ומכסה שטחים עצומים.
בית ־ גידולו של הדקל הננסי מעיד בדרך־כלל על קרקע עשירה ופורייה. בעבר שימש בית־גידולו כשטח מרעה, אולם כיום מבראים אותו כדי להכשיר אדמות לחקלאות. בסביבתו גדלים צמחים חד־שנתיים ושיחים כמו שיזף קוצני, אספרגוס, צחנן מבאיש, קידה, בר זית אירופי. במדרונות צומחים העירית הגדולה, החצב, הלופית, האחילוף, הזמזומית, הכדן, הדודאים, המרווה, ובאביב מתכסים מחשופי החרסית בפרחים חד- שנתיים כמו ציפורני חתול, חבלבל, אמריה, דרדר ודרבנית. באזור תטוואן טנג׳יר ניטעו חורשים צעירים של אורנים - אורן גלעין ואורן ירושלים. דקל ננסי, קידה, לוטם מרווני ולוטם שעיר יוצרים כאן נוף של בתה צפופה. במדרונות ובבתרונות היורדים אל הים גדלים שיחי אלת המסטיק והלוטם, המתמודדים עם זרמי רוחות צולבים הנושבים מהים התיכון ומן האוקיינוס האטלנטי ועם רסס של מי ים מלוחים. אלה הצומחים סמוך לחוף, מנונסים.
שיטה מכחילה שניטעה על דרך ארזילה – טנג'יר, יוצרת במקומות אחדים נוף של חורש צפוף וסבוך. הסמר עוטר את אזור המלחות, וטיון דביק הינו מלווה קבוע בצדי הדרכים.
דרומה לעיירה שפשאוואן ניכרים שרידי חורש טבעי של אלוני שעם. עליית קרנו של השעם המלאכותי הביאה עליו את קצו - החקלאים מעדיפים לעקור אותו ולשתול תחתיו עצי זית ועצי פרי אחרים.

נוף הרי הריף, :צילום: נסים קריספיל

אוג׳דה תאורירת ואפיק המלאוויה
בדמות המתגבהות לכדי 600 מ׳ יורדים כ־300 מ״מ גשם בממוצע בשנה. כאן מצויים שרידי יערות של אלה אטלנטית לצד שיזף השיח. במישורים הפתוחים גדלים שיחי מתנן שעיר, טפסייה, עירית גדולה וחד־שנתיים רבים.
סמוך לאדמות המזרע צומחים בן חרדל מצוי, אבריים מגובששים ולענה שיחנית, אשר בולמים בגבעוליהם ערימות חול המצטברות סביבם ומאיימות להטביעם. גם כאן מצויים עדיין שרידים מדוכאים של אלה אטלנטית ושיזף השיח. הגבעות החוליות מכוסות בשיחי מלעניאל וביניהם קורנית, שמשון וחד־שנתיים רבים.
באפיק המלאוויה הצמחייה דלה - אי־פה, אי - שם גדלים בני־שיח כלונאה, שברק, מרוביון, לענה מדברית ולחך.
מישורי גךשיף עניים מאוד בצמחייה והמדבר עוד יותר - למעט שיחים דלים של לענה, שיזף ואטד.

שבר לבן, צילום: נסים קריספיל

האטלס התיכון, מפאס לאזרו
בעבר היה אזור זה, המתגבה לרום של 750־1700 מי, מכוסה יער עבות של אלון הגלעין. זהו עץ מרשים מאוד המגיע לגובה 18 מ׳ ונופו רחב ומעוגל. הבלוט דמוי ביצה ושקוע עד קרוב למחציתו בספלול בעל קשקשים דקים והדוקים. ברבות השנים נגדעו רוב העצים ומן היער המפואר נותרה רק שמורה יפהפייה, בין אימוזיר לאיפראן. בדרך העולה ממישור פאס לאימוזיר, נראים בשולי שדות מעובדים, שרידים של דקל ננסי.
הפסגות מכוסות כיום בנטיעות צעירות של עצי אורן. עצי חרוב גדלים על דרגשי הגיר המותמר, ועיריות פורחות באביב בכל מקום.
קילומטרים ספורים אחרי הכפר אימוזיר גדל יער צפוף של אלוני גלעין שנתחדש מגדמים. אל האלונים מתלווים הערער הארזי, העוזרר, האלה, ושיחים של דקל ננסי, יערה, יסמין, זלזלת מנוצה, כלך וטפסייה.
את שולי הבקעות מעטר הנרקיס בפריחתו הלבנה, ובין הטרשים גדלים צמחים עונתיים כמו כלך, עירית, חצב, שמשון ריסני, צורית, גרגרנית, חד־שפה, סכיכון משונן ואמיך.
מעל אזרו מתנשא ג׳בל בודראע. ברום של 1300־1600 מ׳ גדל יער מרשים של אלוני גלעין, ומ־1600 מ׳ ומעלה גדל הארז האטלנטי, מוקף בחגורה של אלוני גלעין.
הארז האטלנטי הוא עץ זקוף, רחב נוף, המגיע לגובה של 35 מי. עליו קצרים וכחלחלים, אצטרובליו שצורתם כעין ביצה, צבעם חום בהיר, אורכם כ־5־8 ס׳׳נו והם גדלים במהופך׳ - כלפי מעלה.
בעבר כיסה הארז, הזקוק לאקלים ים־תיכוני וגדל בגבהים שבין 1300 ל־2800 מ׳, אזורים נרחבים מאוד באטלס הגבוה ובהרי הריף. קורתו המשובחת הפכה אותו לעץ מבוקש בתעשיית הבנייה, הריהוט והספנות. כריתתו המסיבית איימה להכחידו, עד שהשלטונות הכריזו עליו כעל עץ מוגן. במרוקו נותרו כיום שמורות יפות של הארז האטלנטי סמוך לאיפראן ולאזרו, וקבוצות בודדות בהרי הריף. (שמורות נוספות יש בטורקיה, בקפריסין, בלבנון ובהימלאיה)
בן־משפחה של אלון הגלעין הוא אלון מרביסקי הרגיש מאוד לזיהום אוויר ומיטיב לגדול במקומות שהאוויר בהם נקי במיוחד.
עצים נוספים המלווים את חבורת הארזים והאלונים הם ערער ארזי, עוזרר, אלה ושיחים ובני־שיחים דוגמת מורן החורש, שיזף חבושית, לוטם, אזוביון, רתמה, עצבונית, פטל, ורד הכלב ויסמין. המקומות הפתוחים שופעים צמחים עונתיים ורב־שנתיים כמו כלך, אכילאה, עירית, חומעה, בוצין ומטפסים - טמוס, אפון, יערה, כתרון ודלעת הנחש. בעמקים ובבקעות שבין יערות הארז והאלון משתרעים כרי דשא ובהם צומחים סגל, בקעצור, חזרזרת, מקור החסידה, חיננית, ציפורן וגיאופיטים כמו אירוס, נץ החלב, זהבית, דבורנית ומיני סחלבים. על גזעי העצים גדלים האספלינאום הגלילי והדנדנה.

לענת המדבר,צילום: נסים קריספיל

גבעות הגיר של מרוקו המערבית, מרבאט למכנס
באזור זה החקלאות אינטנסיבית מאוד, עד כי לא נותרו כמעט מקומות של צמחייה טבעית. ניתן עדיין למצוא שם זית אירופי, אוג מחומש, ויתניה, אלת מסטיק, אשחר, שיזף השיח ובני־שיח כמו געדה, בלוטה, אזוביון, אספרגוס, פיגם, עירית וסייפן התבואה.

ויתניה משכרת, צילום: נסים קריספיל

מישורי מרוקו המערבית
המישורים, בדרך־כלל, חוליים. החול רובץ על שכבות חרסית. מים המחלחלים דרך השכבה החולית נעצרים על פני שכבת החרסית האטומה ויוצרים אגני מים עונתיים, המתייבשים בקיץ.
בעבר היו המישורים החוליים מכוסים ביער עבות של אלוני שעם, שברבות השנים נעלמו מן הנוף. שרידי היער נותרו בשמורת מאמורה הגדולה, בין רבאט למכנאס. השמורה נושאת את שמו של העץ אגס מאמורה, המלווה את אלון השעם. בין האלונים גדלים מתנן, אזוביון, מלוחית, דקל ננסי, שבטן לבן, לוטם, הדס ואספרגוס, וצמחים עונתיים כמו כלך, עירית, מלעניאל, חצב, חורשף, אירוס, חומעה, שברק, שמשון, מקור החסידה, תורמוס ועוד. בקרקע החולית גדלים גם כמהין, ובעונת גידולם, בין פברואר לאפריל, הם נמכרים בצדי הדרכים.

איזוביון דגול: צילוםף נסים קריספיל

הערבות המרכזיות
מישורי ואדי אום א - רביע, בחיךה, ג׳בילאת וחאוז עניים במים. הממוצע השנתי של גשם הוא 250 מ״מ. החקלאות דחקה אמנם את הצמחייה הטבעית, אך היא לא השתנתה במהותה. שיזף השיח הוא השולט בנוף ולצדו, במפוזר, מעט שיחי אטד ומלוח.

גבעות האטלס התיכון
אזור בני מלאל־דמנאת עשיר בצמח בראשיתי מיוחד במינו האאופורביה, או Euphorbia resinifeia בשמו המדעי, ובערבית זקום - חלבלוב המזכיר בצורתו קקטוס. הוא גדל בכתמים צפופים, מעין כיפות, הנראות למתבונן מרחוק כשריוני צב גדולים. לעתים הוא מגיע לגובה של מטר ויותר. באביב הוא משובב את העין בפריחתו הצהבהבה.
שני מינים נוספים של אאופורביה גדלים במרוקו. האחד הוא ה- Euphrbia officienarun המכונה בברברית בשם תייקוט, והשני - Subs Echinus, המכונה בערבית קנפוד אל־בחר - קיפוד הים. הוא גדל בגבהים של עד 2000 מ׳ באזורי הסוס והסהרה.
בגבעות האטלס התיכון צומחים גם זית אירופי, ויתניה, אוג קוצני, שיזף השיח, אשחר, אספרגוס, בלוטה, אזוביון, געדה ועוד צמחים יס־תיכוניים מובהקים.

איאופורביה, צילום: נסים קריספיל

האטלס הגבוה
מיקומה הגיאוגרפי של מרוקו בין הים־התיכון לאוקיינוס האטלנטי ולמדבר סהרה, עשה אותה לבית־גידול של צמחים יוצאי דופן ובהם צמחים טרופיים מיוחדים במינם. הבולט שבהם הוא עץ הארגאן, שלדעת בוטנאים רבים הינו שריד של צמחייה תת־טרופית שכיסתה את אירופה וחלקים מצפון אפריקה עד לפני 25 מיליון שנים. עדויות על אודות העבר הטרופי של אזורים אלה נמצאו במאובני צמחים. שרידי מאובנים של ארגאן נמצאו בסוף שנות השבעים בסרדיניה. הסוג ארגאן כולל למעלה מאלף מינים, שכולם גדלים באזורים הטרופים הלחים, וזה הגדל במרוקו הוא היחיד שהסתגל לאקלים יבש והוא מסתפק במעט מים. משרע תפוצתו מן העיר תזנית בדרום עד העיר סאפי בצפון, ומפסגות מול־האטלס ושיפוליו המזרחיים לאורך עמק סוס במזרח ועד לעיירה תלווין ושיפוליו הדרומיים של האטלס הגבוה.

עץ הארגאן
עץ הארגאן מגיע לגובה 6־0ו מ׳, נופו רחב וענפיו קוצניים. הפירות גלעיניים ומוארכים, עטופים בציפה ירוקה, שמצהיבה לעת הבשלתה. העץ משמש צמח מרעה עיקרי, ולעתים בלעדי, בבית־גידולו. למטייל במרוקו צפוי מחזה משעשע למראה - עזים מטפסות על עצי הארגאן ואוכלות את עליו ואת פירותיו. שמן הארגאן נחשב במרוקו למשובח וליקר שבשמנים. את השמן מפיקים מן הזרעים. את הזרעים מלקטים מפירות שנשרו ונרקבו מתחת לעצים ואף מאלה שנפלטו ממעיהן של העזים, אשר מעכלות רק את הציפה הבשרנית של הפרי. בשנים האחרונות נשקפת סכנת הכחדה לעץ, לאחר שהאדם כרת ובירא יערות לצרכיו. למרבה המזל מעוניינים גורמים שונים לתרום להצלתו ובהם גם חברות תעשייה גרמניות וצרפתיות המפיקות מן השמן מוצרים קוסמטיים.
המורדות הצפון מערביים של האטלס הגבוה, מאפיק המלאוויה לעבר מידלת, מכוסים שיחי רוזמרין רפואי. תושבי המקום מפיקים ומוכרים שמן ודבש רוזמרין. על הפסגות מצויים שרידיו של יער ערער ארזי. המישורים והעמקים בצל־גשם מכוסים לענה מדברית, שבר לבן ודוחן. בשיפולים הדרומיים, לעבר ךאשידייה, הצמחייה מדברית מובהקת: מלוח, קזוח, לענה מדברית, אכילאה ורותם.

ארגאן וקואופרטיב לעצירת שמן, צילום: נסים קריספיל

הסהרה המרוקנית
באפיקי הנחלים של הסהרה המרוקנית גדלים מיני שיטה, שיזף, אשל, כסיה, מרואה עבת עלים, תפוח סדום, סלוודורה פרסית וזקום מצרי.
מישורי החצץ הצורני והחמאדות חסרי צמחייה לחלוטין. באזורים הצפוניים מתפתחים על החצץ צמחים פזורים. השולטים בהם הם חמאדת המדבר ופגוניה דביקה, ובמלחות שולטים הסלקיים. לאחר הגשם צצים חד־שנתיים רבים.

חילף החולות: צילום: נסים קריספיל

פתילת המדבר, צילום: נסים קריספיל