מסגד כותובייה, אומרים המרוקנים, הוא טבורה של העיר האדומה מראכש, טבורו של "אלמע'רב", המערב הקיצוני, וטבור העולם. כדי להבין זאת עלינו לחזור לעבר, אל מרוקו המפוצלת, שבה שלטו שבטים נועזים. הנועז שבהם היה שבט סנהאג'ה ומנהיגו אבו באקר, שתאוותו לזהב הניעה אותו לצאת למסעות כיבוש בדרום הסהרה. את מחנהו בנה אבו באקר בליבו של מישור חאוז הפורה.
כאשר יצא אבו באקר לסהרה, מינה את בן דודו יוסוף בן תאשפין למפקד המחנה. בן תאשפין בנה מסגד גדול, מערכת תעלות מרשימה ומבני קבע. זה היה גרעינה הקדום של מראכש. עד שחזר אבו באקר, ב-1072, ביסס בן דודו את שלטונו. ב-1085 יצא אבו באקר לאנדלוסיה להילחם בנוצרים שצרו על הבירה הוויזיגוטית טולדו, וחזר מנצח. ב-1090 יצא שוב לספרד כדי לספח את הפרובינציות גרנדה ומלגה לאימפריה המורבידית. בנו עלי המשיך באותה עת לבנות את העיר והקים את מעגל חומותיה הראשון, שחלקו שרד עד היום. בתוך החומות בנה עלי מסגד, ארמון, מרחצאות ושערים. תקופה זו סימנה את תחילת ההתמזגות של התרבות הברברית והאנדלוסית העירונית.
ב-1130 הגיחו בני שבט מצמודה ממאחזם בטין-מאל שבאטלס הגבוה, ותחת הנהגתו של עבדאללה אבן טומארט תקפו את מראכש. עבד אלמומין, תלמידו של אבן טומארט, הנהיג את ההתקפה השנייה ב-1147. הוא הרס את כל מה שבנו קודמיו, החל לבנות את מסגד כותובייה והכריז על מראכש כבירתו.

כיכר ג'אמע אלפנא במראכש. צילום: נסים קריספיל

חטא שלוש השעות
נכדו של עבד אלמומין, יעקוב אל מנצור "הכובש" השלים את בניית הכותובייה, הרחיב את העיר, בנה בה קצבה ושני ארמונות. הכותובייה הוא קומפלקס של מסגד ומינרט בגובה 77 מטרים שנצפה מכל מקום בעיר. הוא הראשון מבין שלושה צריחים שבנו במאה ה-12 שליטי שושלת המואחידון (המינרט השני הוא הח'ירלדה בספרד והשלישי הוא מגדל חסן ברבאט).
הכותובייה הוא אחד המסגדים הגדולים ביותר בצפון אפריקה ויכול להכיל יותר מ-20,000 מתפללים. המינרט בנוי בפרופורציה מושלמת למבנה המסגד, חלקו העליון תומך כיפות עגולות המעוטרות בשלושה כדורים מוזהבים אשר הוענקו למסגד, לפי המסורת, על ידי אשתו של יעקוב אלמנצור, שיום אחד שברה את צום הרמדאן ואכלה שלוש שעות לפני תום הצום. כנגד שלוש השעות העניקה את שלושת הכדורים
יריד ספרים היה נערך תדיר סביב המסגד, ובו נמכרו כתבי יד מעוטרים וכרוכים בכריכה של עור צבי. מכאן הוא קבל את שמו "כותובייה" .
משכנו המרוקני של צ'רצ'יל
שווקים הם סם החיים המניע את מרוקו המאובקת. מראכש האדומה הפכה להיות השוק המרכזי של צפון אפריקה. אליה התנקזו וממנה יצאו שיירות המסחר שהובילו סחורות בנתיבי הסהרה ובמשעולי האטלס הרחק לליבה של אפריקה השחורה, אל האוקיינוס האטלנטי ואל דרכי הבשמים.
מסגד כותובייה היה המצפן של אותן שיירות מסחר. הן סללו את הנתיבים המובילים אל העיר, שלימים הפכו לרחובותיה המרכזיים של מראכש. כל הדרכים התנקזו לעבר מסגד כותובייה, שהיה המצפן גם לשעריה של ה"מדינה" - מראכש העתיקה המוקפת חומה.
בתקופת שלטונם של הצרפתים נבנתה מראכש שמחוץ לחומות העיר העתיקה ונקראה בשם גליז. כיאה לרחובות צרפתיים שדרת מוחמד החמישי, המובילה מהעיר החדשה אל הכותובייה ואשר קרויה על שם אביו של חסן השני וסבו של המלך הנוכחי מוחמד השישי, הינה שדרה רחבת ידיים שלאורכה חנויות יוקרתיות, מסעדות ומגדניות המציגות את העוגיות והמאפים המרוקניים. תיירים יכולים למצוא כאן את כל התוצרת של בעלי המלאכה המסורתיים, אבל במחירים מפולפלים.
מול הכותובייה שוכן המלון "ממונייה". זהו מלון קולוניאלי עתיק ששטחו השתייך פעם לארמונות המלכותיים ואשר הסעדים, שושלת שנוסדה במאה ה-16 על ידי בני שבט בנו סעד, מצאצאי הנביא מוחמד, בנו בהם בתי חורף.
החלק המרתק ביותר במלון הוא הגן - גן אנדלוסי מדהים ובו עצי זית והדר, פרחים עונתיים, בוגונוויליאות, דקלים וצמחי תבלין. הגן משתרע על שטח של כעשרה דונם ושבילי טוף וחצץ מנותבים בו.

מיץ תפוזים טרי, כיכר ג'אמע אלפנא, מראכש. צילום: נסים קריספיל

כיכר הראשים הערופים
ממזרח לכותובייה שוכנת הכיכר המרכזית הסואנת של מראכש, ג'אמעה אלפנא, ממנה יוצאים אל מבוכי השווקים ואל גילדות בעלי המלאכה. פירוש שמה הוא "אסופת האבודים". בעבר היו מוציאים בה להורג נידונים למוות ומציגים בה את ראשיהם הערופים. בתקופת החסות הצרפתית נערכו בכיכר עצרות והפגנות, שחלקן הובילו למהומות. ניסיון השלטונות לסגור חלק מהכיכר ולהופכו לשוק מקורה לא עלה יפה. כיום משמשת הכיכר כעין במה ללהטוטנים, למשביעי נחשים, לרופאי אליל ולשאר בעלי מלאכה. בשעות הבוקר הרחבה משמשת כשוק, אך לפנות ערב מתנקז אליה המון רב מכל קצוות העיר.
הליכה קצרה דרומה מן הכיכר מובילה אל באב אגנאו השער היחיד במראכש ששרד מתקופת המואחידון. משני צדיו היו בעבר שני מגדלים מחודדים שנראו כקרניים, ומכאן שמו אגנאו - "אייל". נכנסים דרך השער ומולו ניצב מסגד קצ'בה אלמנצורייה. כיפות נטיפים, עבודת סטוקו מדהימה, תקרת עץ מצופה זהב וקירות מצופים קרמיקה יוצרים את הדרו של המקום ומעידים על רמת הבנייה. בין השאר קבור כאן השליט מולאי יזיד, שמעשי הזדון שלו כלפי היהודים בתקופת שלטונו מ-1789 עד 1792 עשו שמות בקהילת ישראל במרוקו. באופן אירוני, הכתובת הערבית הבולטת בשחור לבן באריחים המזוגגים מציינת, שבזכות מעשי השלום שעשו יזכו הקבורים כאן להיכנס אל הגנים הקדושים של גן העדן.
ארמונות מרהיבים וגנים חבויים
כדי להגיע לארמון אלבאדי יש לחזור לבאב אגנאו ולפנות ימינה במעלה הרחוב שבין החומות ולהמשיך עד לכיכר פרבלנטירז. בניית הארמון החלה מעט לאחר שהסולטן מנצור אלדהבי עלה לשלטון (1578-1603). מה שנותר מן הארמון הוא בעיקר האגף הטקסי. בחלק האחורי נמצאת החצר הפנימית הגדולה, התוחמת גן ובו 100 בריכות ומזרקות. הריסות הארמון מתעוררות לתחייה מידי שנה בחודש יוני, עת מתקיים כאן פסטיבל עממי הכולל הופעות של להקות נגנים, זמרים ורקדנים מכל רחבי מרוקו.
סמוך לארמון שוכן המלאח היהודי שנוסד במאה ה-16, כשזרם גולי ספרד הציף את ארצות צפון אפריקה. בתקופת הזוהר שלו גרו במלאח כ-20 אלף יהודים וכיום נותרו בו משפחות בודדות. שער מקושת בשם באב ברימה מוביל אליו ובסמוך לשער נמצא שוק הצורפים. בכניסה מבאב ברימה חולפים על פני שער מסויד בירוק. הוא נקרא על שם הקדוש מרדכי בן עטר. כל אימת שיהודי המלאח היו יוצאים ונכנסים בו, היו מנשקים אותו.
מעבר לשער שוכן שוק הסממנים והתבלינים. חנויותיו גדושות עשבים, שורשים, בעלי חיים ופוחלצים. במעבה המלאח שוכן בית כנסת יהודי בשם צלאת אלעז'מה, בית הכנסת של המתבדלים, כך קראו ליהודי ספרד שגלו למרוקו והקהל לא רצה לספח אותם אליו. בית הכנסת עדיין משרת את הקהילה היהודית הקטנה שבמראכש.
צפונית למלאח שוכן ארמון אלבאהייה, שהיה בסוף המאה ה-19 ביתו של סי אחמד בן מוסא, המכונה בקיצור בשם בא-חמד, הווזיר הראשי של הסולטן מולאי חסן. הוא החל לבנות את הארמון והקדיש חלק מאגפיו לאשתו המועדפת - הבאהייה. הארמון נבנה סביב חצר מרכזית גדולה ובה מזרקות והריצוף באריחים ירוקים-לבנים מעניק תחושה של קרירות נעימה. בגן האנדלוסי נטועים עצי הדר, דקלים, בננות, גרניום, דטורה ויסמין.

סוכר ונענע ממתינים לאורח. כיכר ג'אמע אלפנא. מראכש. צילום: נסים קריספיל

סופו העגום של הווזיר
סמוך לטבורה של העיר מראכש אפשר כמו לחלוף במנהרת זמן, במסע קסום החל ממחנה האוהלים שנטו אבו באקר ובני שבט סנהאג'ה בעמק חאוז הפורה וכלה בטרגדיה שפקדה את הוואזיר בא-חמד. וולטר האריס, סופר בריטי שחי במרוקו בסוף המאה ה-19, מתאר בספרו "מרוקו שהייתה" רקויאם של וזיר, שהוא הרקויאם של מראכש כולה: "בימים שבהם שכב הווזיר גוסס על ערש דווי (1900) הציבו שומרים מחוץ לארמון והמתינו בשקט למותו. ואז, בוקר אחד, בישרו זעקות הנשים שבקעו מן הארמון שהווזיר מת.
מיד נחסמו כל שערי הבית הגדול, אין יוצא ואין בא. ובתוך הארמון תוהו ובוהו. עבדיו ומשרתיו של הווזיר בזזו כל דבר שרק יכלו להניח עליו את ידיהם. נשותיו נלחמו זו בזו על תכשיטים, כספות נפרצו, אבנים טובות נעקרו ממקומן. תוך ימים ספורים לא נותר מן הארמון דבר זולת הבית הגדול והריק. משפחתו של הווזיר גורשה למות ברעב ובחוסר כל, והרכוש והנכסים הועברו לידי המדינה".

בית הכנסת "צלאת אלעזמה", המלאח היהודי, מראכש. צילום: נסים קריספיל