ארץ ישראל הוותה רצועת קרקע פורייה שהפרידה בין מדבר סוריה בצפון ובין מדבר סיני וערב בדרום, בין מדבר הקדם לבין הים התיכון. מלבד זאת היא ישבה על צומת דרכים בין המזרח הרחוק ובין "המערב הרחוק". מצב זה העניק לה חשיבות כלכלית ומסחרית .
עוד בימים עברו אורחות-גמלים היו מביאות בשמים ותבלינים מארץ ישראל למצרים.
הכתובות המצריות מרבות לדבר על בשמים וכל מיני שרפים אשר שימשו חומרי גלם להכנת תמרוקים ריחניים, סממני קטורת וחומרי מרפא שמוצאם מארץ רתנו (ארץ ישראל וסוריה). פפירוס איברס מזכיר "קנים" ריחניים מ"צאהי" – ארץ ישראל.
בספר הזיכרונות לתחותימס השלישי שקטעים ממנו חקוקים על קירות מקדש כרנך , נמצא תיאור מפורט של בשמים וקטורות שנגבו כמס מסוריה ומארץ ישראל "מלוא 823 כדים".יעקב אבינו מבקש מאת בניו להביא למלך מצרים מנחה "מזמרת הארץ": "מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים" (בראשית מ"ג, י"א).
עם ירידת קרנה של אלכסנדריה כנמל מעבר עולמי של תבלינים ( המאה ה 8 ) עלתה קרנם של חופי אירופה כתחנות מעבר . או אז בלט חלקם של היהודים כמתווכים בין ארצות המזרח לאירופה . ידענותם המופלגת בשפות זרות ויכולתם לגשר בין התרבות הנוצרית למוסלמית הפכו אותם לסוחרי התבלינים הגדולים של ימי הביניים . במאה ה 5 מופיעים יהודים ממרסיליה נרבונה , פאלירמו ונאפולי עם סחורות שהביאו מהמזרח .
הנוסע היהודי "אלחנן" שהפליג מהודו לאירופה( אמצע המאה ה 12 ) על ספינת משא גדולה שהביאה בין השאר 10,000 ככר קינמון מהודו , מספר על אחיו של הרמב"ם הגדול , ר' דוד בן מימון שטבע בים ההודי בהפלגה שהייתה לו בענייני מסחר .
לפני היות ריצאני בירת חבל התאפילאלת שבמרוקו , נתקיימה בה העיר האגדית סיג'למאסה. העיר נוסדה ב- 707 לספירה והתפרסמה בקשרי המסחר שלה עם הסהרה. כאן היה מרכז סחר החליפין היבשתי בין הארץ המיושבת בצפון לבין היישובים שעל גדות הניגר באפריקה המרכזית. באותה עת חיו בה יהודים רבים שניהלו את דרכי המסחר. לסיג'למאסה היו מזדמנים סוחרים מבגדאד, כופה ובצרה כדי להחליף את סחורותיהם שהביאו מהמזרח ושעיקרן היה תבלינים , בזהב הסודני.
קיראוון שכנה באמצע הדרך בקירוב בין אלכסנדריה של מצרים ובין נמלי מרוקו המערבית וספרד, קרוב לנמל המבוצר מהדיה ובמרחק מה מחוף הים.
שוק התבלינים במרוקו. צילום:נסים קריספיל
היא זכתה להיות המטרופולין של אפריקה הצפונית בשיווק תוצרת חקלאית והחלפתה במוצרי תעשייה , ביבוא תבלינים מהודו ומאיי הים הרחוקים ובייצוא מתכות יקרות. גם כאן ידם של הסוחרים היהודים הייתה על העליונה . באותם נתיבים נעו גם שיירות של עולי רגל למכה. שיירות אלה היוו כר – נרחב לפעילות מסחרית.
הסוחרים היהודים הצטרפו לשיירות הללו והם היו צריכים לתאם בדיוק נמרץ את מהלכם בשיירה לפי השבתות העתידות ליפול במסע, שמא יזדמנו למקום שיש בו יהודים ושם ישבתו.
שם המשפחה עטאר רווח מאוד בקרב יהודי מרוקו ומקורו באחת המלאכות הקדומות והמפרנסות שעסקו בהן יהודי צפון אפריקה.
עטריה במרוקאית היא שם כולל לבשמים , צמחי מרפא, מינרלים, אבנים ובעלי חיים, כולם ביחד מכונים בלשון חז"ל בשם סממנים.
בעבר הרחוק מכר העטאר רק סממני בושם ותבלינים – עוטור בערבית , ומוכר העוטור נקרא על שם מלאכתו עטאר.
משפחת זעפראני , עסקה במכירת תבלין הזעפראן ואלמאליח במלח . עד לעלייתם של יהודי צפון אפריקה לארץ המסחר בתבלינים היה נחלתם של יהודים
