מנזר בית ג'ימאל. צילום: נסים קריספיל

מבני האבן הבנויים לתלפיות בשערי מנזר דיר ראפאת והבניין המרכזי, עם החדרים הגדולים וחצר המשחקים, מרמזים על עברו של המקום כמוסד חינוכי. הכל התחיל בשנים הקשות של אמצע המאה ה-19, כאשר בני הכפר א-ראפאת העניים לא יכלו לעמוד בתשלום המסים לעות'מאנים. הפטריארכיה הלטינית ביקשה לרכוש את האדמות, והעות'מאנים אישרו את הקנייה, ובלבד שהדיירים החדשים יקדישו עצמם לחינוך ולא יעסקו במיסיונריות.
וכך היה: על האדמות הללו הקימה הכנסייה בית ספר ובית מחסה לילדים יתומים. היום הוא עדיין משמש בית ספר יסודי לילדים נוצרים שמגיעים מרמלה, מלוד ומכמה משפחות מן האזור. עד לפני שנה התחנכו בו גם כמה יתומות פלסטיניות. כיום עושות בעבודת הקודש החינוכית ארבע נזירות ממסדר דורותיאה הקדושה, ועליהן מנצח אבונא ג'ורג' הנמרץ, מחליפו של אבונא אליאס בן ה-82, שתשו כוחותיו ותפקידו ייצוגי בלבד. לבו של הבניין הראשי הוא הכנסייה, המוקדשת לרגינה פלסטינה - מלכת הארץ, היא מרים אם ישו. מדלתות העץ ועד לתקרתה התכולה מעוטרת הכנסייה הקטנה בציורי מלאכים, הנושאים סרטי ברכה מסולסלים עם הפסוק "שלום לך מרים" ב-343 שפות (שמו הרשמי של המקום הוא מנזר אַווֶה מריה, על שם הפסוק המפורסם). אבונא ג'ורג' מספר שבסוף המאה ה-19 פנה הפטריארך מירושלים לבישופים בכל רחבי העולם וביקש שישלחו את הברכה בשפתם. הפנייה הניבה יותר מ-400 ברכות, אלא שהצייר, מובארכ סעד מירושלים, נפטר כשהגיע אל הברכה ה-343. 

האב דומיניקו. צילום נסים קריספיל
 

פריחת השקדיות בדרך המובילה למנזר בית ג'ימאל מתוזמנת כמדי שנה עם ט"ו בשבט. אחר כך, במעלה הדרך, הן תתחלפנה במטעי זיתים נפתלי גזע. בסוף המעלה מגיעים למנזר העולה וצומח מן ההר.
בכניסה שורה של ספסלי עץ, המסודרים לאורך מסדרון. היום מחכים שם בתור המשתרך לקניית יין כרימיזן, שמן ודבש משובחים, המיוצרים במנזר ונמכרים כאן בחנות. פעם, לפני שנות דור, המתינו על אותם ספסלים ממש בתור לד"ר ציקל, רופא גרמני טמפלרי שישב בכניסה למנזר עד מלחמת העצמאות וריפא את תושבי האזור הערבים ממחלת המלריה ושאר בישין. בזכות פועלו הותר לד"ר ציקל להישאר בארץ, בזמן שכמעט כל תושבי המושבות הגרמניות גורשו על ידי הבריטים מפני שהיו נתינים של מדינת אויב.
את הבאים בשערי המנזר מקבל במאור פנים האב דומיניקו, נזיר מהמסדר הסלזיאני הקתולי, מאזור טורינו באיטליה, שאנשיו פועלים במנזר מאז הקמתו. הכנסייה נמצאת בחצר, מאחורי הבניין הראשי, ומשחזרת במבנה שלה כנסייה ביזנטית ששרידיה נמצאו כאן. החשובים בממצאים שנתגלו במקום, על פי פרשנות הכנסייה, הם קברותיהם של רבן גמליאל הראשון (נכדו של הלל הזקן ונשיא הסנהדרין), של בנו חביב ושל הקדוש סטפאנוס, שנחשב לנוצרי הראשון שמת על קידוש דתו. רבן גמליאל מכובד בנצרות מפני שהיה מורהו של פאולוס (עוד לפני שפאולוס הפך לנוצרי). לפי אחת הסברות, מקור השם בית ג'ימאל ("בית היופי" בערבית) הוא בשם "גמלא" - יישוב ביהודה שנקרא על שם אותו רבן גמליאל, ולפיכך גם המנזר נקרא על שמו של הרב. 
 

נזירה ממנזר "האחיות מבית לחם". צילום: נסים קריספיל

בשנת 1988 נבנה ליד המנזר של האחים הסלזיאנים מנזר חדש לקהילת "האחיות מבית לחם". כשלושים נזירות בנות לאומים רבים מאכלסות אותו, מקדישות את כל חייהן לתפילה ולתרגול של פרישות והתבודדות. מדי שבת נפתח צוהר למנזרן, ואפשר לסייר בחלק החיצוני שלו, המיועד למבקרים. מומלץ במיוחד לראות את תערוכת הצילומים של הצלמת הדה לאונר מלל, שחיה בקרבן, וכן סרט וידיאו קצר המספר על חייהן. עלייה במדרגות מובילה למרפסת תצפית על הכנסייה המיוחדת, שלאורכה בנויים תאי תפילה נפרדים לכל נזירה.
אחד הדברים שבהם התפרסם מנזר בית ג'ימאל הוא עבודות היד של הנזירות, המוצעות בחנות קטנה שפתחו: כלי קרמיקה מעוטרים בדגמי ציפורים הכוללים מוטיבים פלשתיים ובדגמים גיאומטריים מורכבים וצבעוניים, איקונות (ציורי דמויות קדושים), ריבות ודבש. לאחרונה החלה אחת הנזירות לייצר מיני שוקולדים ומרציפנים, שלדעת מומחים לא נופלים מעבודת שוקולטייר מקצועי.

עד כאן תודה לניצן שריג - ארכיאולוגית וגיאוגרפית, תושבת מושב לכיש שבשפלת יהודה

 נשים וגברים, שחורים ולבנים, כולם נוצרים אבל בני לאומים שונים, חיים ביחד במנזר שיתופי בכפר ערבי במדינה יהודית. זה קורה לא הרחק מירושלים, במנזר הבנדיקטיני שבאבו גוש. כיצד הם עושים זאת? על מה הם מוותרים בשביל חיי השיתוף? ומה הם מרוויחים מכך?
מנזרים בנדיקטיניים היו לרוב משקים אוטרקיים, שסיפקו את צורכיהם בכוחות עצמם. גם באבו גוש מנסים לחיות כך ולא להעסיק פועלים מבחוץ. הנזירים והנזירות אחראים לניקיון, לבישול, לעבודות החקלאיות, לתיקוני החשמל וגם למחשבים. האח אוליביֶה, המשנה לאב המנזר, מטפל בגן ובגפנים. לאחרונה ניטעו תשעים שתילי גפן מזן קריניאן, כדי לספק את תצרוכת היין של המנזר.
המנזר שוכן בצל אחת הכנסיות הצלבניות הבודדות בארץ שהשתמרו בשלמותן מאז המאה ה־12. בשתיים וחצי בצהריים מתכנסים אוליביֶה וחבריו לתפילה קצרה בעברית בכנסייה, הבולטת במבנה הכבד שלה ובשרידי הפרסקאות הצבעוניים שעל הקירות. האח אוליביֶה: "מתח מיני? אנחנו כמו אחים ואחיות. כאשר אני מדבר עם נזירה אני בכלל לא חושב על המין השונה. זה פשוט לא בא בחשבון
התאורה במקום - הטבעית והמלאכותית - מקנה אווירת קסם ומסתורין; האקוסטיקה נפלאה; וקולותיהם של הנזירים מהדהדים בחלל הגדול.
ב־1873 העניק הסולטן עבד אל־עזיז את הכנסייה לממשלת צרפת. היא שופצה, ובזמן האחרון עשו בה גם עבודות שחזור של הפרסקאות. רק בתחילת המאה העשרים אוכלס המקום על ידי נזירים בנדיקטינים, וב־1907 הוקם המבנה הראשון של המנזר. מאז חיים נזירי המקום בדו קיום עם שכניהם המוסלמים והיהודים.

עד כאן תודה לברוך גיאן

חלון במנזר האחיות מבית לחם. צילום: נסים קריספיל 

כאשר ישו ניצלב בירושלים על גבעת הגולגולתא, נצלבו לצידו שני גנבים - אחד טוב, ואחד רע. המסורת הנוצרית מצביעה על לטרון בתור מקום לידתו של הגנב הטוב, שחזר בתשובה בעוד הוא על הצלב לפני שמת, ולו הבטיח ישו כי יגיע לגן עדן איתו.מתוך סיפור זה נובע שמה של לטרון. עולי הרגל הנוצריים קראו למקום דומוס בוני לטרוניס – מעון הגנב הטוב, המורכב מן המילה הלטינית לטרוניס שמשמעותה גנב. מנזר לטרון משמש נזירים טראפיסטים (זרם במסדר הבנדיקטינים שבכנסיה הקתולית שנקרא על שם העיר טראפ בצרפת). עקרונות המסדר הינם חיי פשטות ויצרנות בשיטות פרימיטיביות, תוך נדירת נדר שתיקה. על שום נדר שתיקה זה נקרא המנזר "מנזר השתקנים".המבנה בו שוכן מנזר השתקנים נבנה במקור ב-1861 כמלון דרכים, אך בעל המקום, שנקלע לקשיים כלכליים, נאלץ למוכרו. מבנה המנזר נבנה לראשונה ב-1926, אך נהרס ב-1929 ברעידת אדמה. המבנה נבנה מחדש, וזהו המבנה אותו רואים כיום. אנשי מנזר השתקנים אינם חיים מתרומות, אלא מתפרנסים מחקלאות ומהייקב הנמצא במנזר. הייקב מייצר כ-250,000 בקבוקים של סוגי יין שונים בשנה. כל היינות מוכנים מענבים הגדלים בשטח המנזר.