פתגם ששמעתי בילדותי אומר: "אִילָא דָאז אַלְחַאד אוּל תְנַאיְין, אֶרֶטְבּוֹ לְחֶמְס לֶשְֹכַאיְין", ופירושו: אם ימי ראשון ושני עברו, את החומוס לחמין השרו. מפתגם זה עולה התכוונות וערגה לקראת שבת המלכה. בחמישי ובשישי התנהלו הגברים לשוק וקנו מצרכים לשבת. עקרות הבית עמלו בחמישי ובשישי על ארוחת השבת. חלל הבית והסמטאות הדיפו ריחות של תבשילים. חנויות היהודים ננעלו בצהרי יום השישי. אבות וילדים נהרו לחמאם – בית המרחץ המסורתי. בתום הרחצה עטו עליהם בגדים נאים ועוד בטרם העריבה השמש צעדו כולם לבית הכנסת.
אווירה של קדושה שרתה על סמטאות המלאח וחלל בית הכנסת היה מואר בנרות שמן שהפיצו אור זהוב על פניהם הקורנים של המתפללים. בתום התפילה צעד קהל המתפללים לביתו כשכולם מברכים זה את זה בברכת "שבת שלום ומבורך".
ההלך שהיה פוקד את רחובות המלאח היה שומע קולות שירה, פיוטים ונעימות שבקעו מבתי היהודים: "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה, בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר…", "בר יוחאי" ו"שלום עליכם" .
השולחן בביתנו היה ערוך בקפידה ובאהבה. אמי המתינה לבואנו כשהיא לבושה בשמלת קטיפה ומטפחת צבעונית עוטרת לראשה. פניה מאירות וקורנות משמחה. אנחנו הילדים ברכנו אותה בשבת שלום, נשקנו לראשה ולידיה והיא הרעיפה עלינו רוב ברכות. אבי היה מוזג יין שהכין מענבים או מצימוקים לתוך גביע כסף , מרים אותה ופוצח בניגון של "יום השישי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה…" ב"סברי מרנן" היינו עונים בלחן "לחיים". בתום הקידוש היינו שרים לאימא את המזמור "אשת חיל מי ימצא" והיא הייתה שומעת ומתמוגגת מנחת.
הסעודה נפתחה באכילה של נתחי דג מבושלים ולאחריה בהתאם לעונות השנה בא הבשר או העוף כשהם מבושלים בירק עונתי.
בתום הסעודה שרנו נעימות של שבת ואבא היה מספר לנו מדרשי אגדה על פרשת השבוע.בשבת היינו משכימים קום וצועדים לבית הכנסת לא לפני שלגמנו תה בנענע או בשיבה.
הנשים טרחו ועמלו על ארוחת השבת, אבל גם מצאו זמן לשבת בצוותא ולהתחמם מזיווה של שמש.אימי נהגה לומר (בתרגום מערבית): "הצדקה שאלוהים נתן לבני ישראל זו השמש של שבת".
תפילת שחרית ומוסף של שבת לוותה בשירים ובפיוטים שהיו חביבים עלינו עד מאוד. תפילה זו קבלה נופך מיוחד אם מי מהציבור היה חוגג בר-מצווה, ברית או חתונה.לפני הקריאה בתורה, הרב היה נושא דרשה מחכימה ומאלפת . בתום התפילה נהג אחד מהגמוני הקהילה להזמין את באי בית הכנסת לסעודת מצווה. לאחר הסעודה שעטו הילדים ל"פְרָאן" – מאפיה, שם התבשלה ה"שְֹכִינָה" – החמין . והביאו אותה לאימא.
בתום הקידוש סעדו המשפחות את ליבן בחמין של שבת ומכוון שמרכיבי החמין היו "כבדים" והעיקו על מערכת העיכול נדרשו הסועדים לכמה שעות שינה ובידוע הוא שראשי תיבות של שבת הם "שינה בשבת תענוג".
נסים קריספיל
הפרינה המרוקאית בבית משפחת אסולין שבמושבי התענכים. צילום: נסים קריספיל
