סבא שלי היה באמת סבא כמו באגדות וסבתא שלי הייתה סבתא. היום כולם דוחקים את הזקנה וצובעים לשחור ושיבה אינה זורקת עוד בשערותינו . באחרית ימיהם הם סעדו זה את זו. לא הייתה שם אהבה גדולה אבל היה שם הרבה כבוד והייתה שם הרבה הערכה. הם לא הישירו מבט זה לעיניו של זו וסבתי לא גילתה שערה משערות ראשה לאיש כל חייה. תמיד היה שם בקבוק עראק ושניהם שיחקו כילדים מי מחביא למי את הבקבוק. סופו של עניין שמשחקי המחבואים התישו אותם והם סיכמו שהבקבוק יעמוד מתחת למיטתה של סבתי. אלא שסבא הבחין מיד שמפלס העראק שבבקבוק יורד ומפלס השמחה בליבה של סבתא עולה. כשסבא העיר לה ביחס למצבו של המפלס, היא הייתה תמיד נשבעת שזה לא היא. ואם היא לגמה בטעות לגימה יתרה אז היא אמרה לו שהיא נועדה לשכך את כאבי השיניים שלה. יום אחד כשישבתי להכין שיעורי בית בביתם, הבחנתי שהמרקר הצהוב שלי נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. ביום המחרת כשישבתי על מיטתו של סבי וצפיתי בבקבוק העראק שעמד דרך קבע תחת למיטתה של סבתי, הבחנתי לפתע בקו צהוב המעטר את גובה המפלס. ואז הבנתי שהמָרְקֶר הגיע לידיו של סבא. כשהוא היה מסיים לשתות הוא היה מסמן את המפלס החדש וסבתא החכמה הייתה מוחקת ושותה ומסמנת את המפלס הבא. ואז הבנתי שהם הפסיקו לחפש אחר הבקבוק והתחילו לתור אחרי המָרְקֶר.
מָחְיָיה - מים חיים. כך כינו את העראק של יהודי מרוקו .יהודי מרוקו מיצו עראק מתאנים, מענבים, מתמרים, מסברס ואפילו מחלות דבש שרדו מהן דבש ונותרה בהן מתיקות מה. המשובח ביותר היה זה שמוצה מתאנים. בשלהי הקיץ כשהתאנים היו בשיא הבשלתן והיבול היה שופע, חלקן היה מוצא את דרכו אל משטחי הגגות. הדבלים היבשות היו מושרות בחביות שהכילו מים וכשתהליך התסיסה היה מסתיים היו מכניסים את החומר הגולמי לתוך מתקן המיצוי.
המתקן המסורתי למיצוי עראק היה מורכב משתי קדרות חרס. באחת היו נותנים את משרת התאנים, אוטמים את פתחה ומעמידים אותה על מקור אש ואת השנייה מלאו במים. צינור נחושת היה יוצא מהקדרה שהכילה את משרת התאנים. עובר דרך קדרת המים ויוצא בצידה השני. בישול משרת התאנים היה גורם לאדי הכוהל לעבור דרך צינור הנחושת. מגע האדים עם קטע הצינור שעבר בתוך המים הקרים היה גורם להם להתעבות ולצאת החוצה כטיפות עראק. כדי להעניק לעראק את טעם האניס שלו, נהגו להוסיף כמה חופנים של זרעי שומר לקדרת המשרה. מכוון שאי אפשר למצות אין סוף בקבוקים מהמשרה , צריך היה לדעת מתי לסיים את התהליך, אחרת טעמו של העראק היה הופך לחמצמץ. לפיכך נהגו להניח את הזרת מתחת לטיפות העראק ולהדליק את האצבע. אם הלהבה הייתה כחולה, סימן שאפשר להמשיך בתהליך ואם היא הצהיבה היה צריך להפסיק את התהליך.
עם עלייתם של יהודי מרוקו לארץ, חלקם המשיכו במסורת מיצוי העראק, בעיקר בהתיישבות העובדת. מסיפורים ששמעתי מהתושבים המרוקאים של חבל עדולם עולה שכל משפחה הייתה ממצה קרוב ל-500 בקבוקי עראק שהיו מיועדים לצריכה ביתית. בשנות ה-60 כשהכניסו את האופנועים הראשונים ליישובי החבל. התושבים העדיפו לתדלק אותם בעראק שה"אוקטן" שלו הגיע לכדי 80.(אחוז הכוהל במקרה זה).
העראק שימש בראש ובראשונה כתרופה למחלות חורף. האימהות שלנו נהגו למרוח אותו על בית החזה או המצח. טיבו ואיכותו של העראק נמדדו לפי בועות הקצף שהוא היה מעלה על הכוס עם המזיגה. ומעשה שהבאתי פעם בקבוק עראק שקבלתי ממשפחת בוסקילה כשי לגברת בן לולו הגרה במושב גפן. עם שהגעתי אליה, כיאה למרוקאית גאה, היא עשתה תנועה של ביטול בידיה כאומרת " העראק של בוסקילה לא שווה כלום" . ואני שואל אותה "למה"? והיא עונה ש"אין בו שרשרת" ואני שואל את עצמי "לאיזו שרשרת התכוונה גברת בן לולו באומרה שרשרת"? . היא ניגשה למחסן ביתה ,הביאה משם בקבוק עראק, פתחה את המכסה, מזגה לכוס והראתה לי את שרשרת הבועות שעטרה לכוס עם המזיגה.

נסים קריספיל

בסעודת מצווה, אי אפשר בלי העארק. צילום: נסים קריספיל