אמא עמלנית וריחות של תבשילים. זה מה שנצרב בדיסק הקשיח ומסרב להיאסף לתהום הנשייה. עמידה אינסופית לצד סירים מהוהים שחזותם לא העידה על תוכנם.קילוף, חיתוך, כתישה, טחינה, ניפוי, בירור, אבל לפני הכל הלחם.כשמדובר ב-10 ילדים, זוג הורים, סבתא סיעודית, שכנה מוכת גורל , משוגע הרובע, אורחים בלתי קרואים ופרוטה שאינה מצויה, צריך הרבה לחם. לחם הוא המרכיב הזול ביותר באוכל, לחם הולך עם הרבה רוטב, לחם סופג את לשדו של התבשיל ולחם ממלא קיבה ריקה. לחם כרוך ושזור באופה ובמאפייה וכדי להקדים את כל האמהות העמלניות צריך להשכים קום, לנפות את הקמח, ללוש, להתפיח ושוב ללוש , להניח על מגש עץ ,לכסות בפיסת בד שספגה דורות של אגלי זיעה ודמעות ולמהר לאופה.כשהרגליים אינן יכולות לשאת את משא היום אז היא משכלת רגליה, או פורשת אותן על הרצפה הקרירה כמפתח קוטרו של הסיר ואז היא בוררת חומוס, עדשים ומיני קטניות. ערימה ברורה הולכת ומתגבהת לצד תלולית הפסולת. דומה שהאימהות שלנו נולדו להרות, לבשל,לנקות ולסבול. ובהגיע יום פקודה , כשהן מתייצבות לפני ריבון העולם וכמה שהוא מלך הכבוד, הן אינן יכולות לעמוד לפניו , כי רגליהן נפוחות ודואבות מרוב עמידה וגם אין להן על מה להצהיר. הן פורסות לפני הכיסא את פיסת הבד המהוהה שכיסו בה את כיכרות הלחם. מלך הכבוד קורא בה וקורא בה, משפיל את עיניו וקורע את ליבו על שיצר אותן לעמל ולסבל ודמעה שלו ניגרת , מלחלחת את פיסת הבד ומצטרפת לאלפי דמעות של צער.

נסים קריספיל

האמא המרוקאית. צילום: נסים קריספיל