כינוי לעוף קפוא בשפתה העסיסית של אימא שלי. בלקסיקון הבישול של האימהות העמלניות שלנו לא היה קיים המושג "עוף קפוא" או "בשר קפוא". הקצב המסורתי לא החזיק בחנותו 200 מטר רץ של מקפיאים כי האטליז שלו היה כוך קטן וכל הסחורה שלו הייתה כבש בן יומו שרעה קודם לכן על הגבעה שממול. אבל ריבון העולם קצב את מותו כמו את חייו וכִיוֵון שיפשילו את עורו ויתלו אותו על וו אל מול עיניהם של עוברים ושבים. הכבש שהיה תלוי על הוו חייב היה שיאכל עוד באותו יום. כיוון שהקצב לא כִיוֵון לקיבותיהם של העוברים ושבים הייתה מידה גדולה של הימור בלשחוט כבש ולהאמין שרובו ככולו יימכר עוד באותו יום. הכבש התלוי הלך ונתקצר ולעת ערב נותרה ממנו תמיד פיסת בשר שצבעה האדמדם דהה משהו. היא הייתה מובלת אחר כבוד לביתו של הקצב . זו הסיבה למה קצבים, בניהם ובני בניהם עד דור עשירי נראים עבי בשר ואדומי לחיים. עם עלייתנו ממרוקו למה שהיה פעם מעברת מגדל העמק, הכבש היה אותו כבש והקצב נשאר אותו קצב למעט כלובי ברזל שאכלסו את נפח חנותו הסוכנותית ובהם היו שבויים בני כנף ובריכה ששייטו בה דגי קרפיון. "אברם הרומני" קראו לקצב, כי למי שהיה אשכנזי באותה עת קראו המרוקאים "רומני" ואברם הרומני היה האשכנזי היחידי במגדל העמק. הוא היה מניח את העוף על כף המאזניים כשכנפיו משוכלות וכרוכות זו בזו. ליחידת המשקל של 1 ק"ג התווספו אבן או מטיל ברזל שאפיינו את חלקי הק"ג. עם העוף הלכנו לרבי מאיר מזוז שקראו לו גם בשם "מחר אימא תביא לך כסף" . כי אף אחד לא שילם לו עבור השחיטה וכולם אמרו לו "מחר אימא תביא לך כסף". כפות ידיו היו עדינות , רכות ולבנבנות כיאה לתלמיד חכם. הוא היה בודק את פרקי גופו של העוף וגם הוא היה משכל את כנפיו וכורך כנף בכנף כדי להשבית את מעופו. מניח אותו על הארץ, שולף את הסכין מנדן העור, מעביר את ציפורן אגודלו על להב הסכין. אוחז את הסכין בפיו ונוטל את העוף. הוא היה מטה את ראש העוף אל היד שאחזה בכנפיים ובידו השנייה היה מורט את נוצות הצוואר הרכות ויוצר מעין קרחת. נוטל את הסכין שבפיו ושוחט. מחזיר את הסכין אל בין שפתיו ובלחיצת יד על הצוואר היה מוודא שקנה המסכן שוסף כהלכה. בתום השחיטה הוא היה משליך את העוף המדמם למוות על הארץ. היו עופות שבשארית רוחם עוד הסתובבו סביב הרב בריצת אמוק שלאחריה נפלו שדודים והיו כאלה שניתרו מטה מעלה עד שפרחה נשמתם. את העוף הבאנו לאימא שישבה כהרגלה על משטח העבודה שלה שהיה מפתן הבית ומרטה את הנוצות. עיניי ליוו בהערצה רבה את ידיה המיומנות בשעה שחתכה את גחונו והוציאה את קרביו. למעט ראשו ומעיו כל חלקיו האחרים נוצלו בבישול. אפילו הרגליים הוספו למרק , השביחו את טעמו ונגרסו בתאווה רבה. לימים, כשעברתי להתגורר במושב תירוש שבחבל עדולם, גיליתי שכל תושביו עלו מהרי האטלס שבמרוקו. תושביו שומרים עד היום בקנאות על מנהגם שלא לאכול עוף או בשר קפוא. ובאלף השלישי למניין אומות העולם אתה פוגש בו עדיין זקנות היושבות על מפתן ביתן ומורטות נוצות וכאלה השוחטים בטרם מועד וחג בני בקר. משום כך הריהוט המרכזי בביתם הוא מקפיאים וכאלה יש ארבעה או חמישה בכל בית. הם כמו אבותיהם, אינם מוכנים לוותר על טעמו של עוף ובשר טריים.

 נסים קריספיל

ללא מלים, בשוק הבשר של מכנאס. צילום: נסים קריספיל