קו הזינוק השבועי של האימהות העמלניות היה במוצ"ש בתום ההבדלה כשהן היו טובלות את אצבעותיהן בצלוחית שהכילה את היין שגלש מהכוס. ומורחות אותו על העיניים , הרקות והעורף. מגעו הצונן- מלטף העיר אותן מתרדמת השבת והזכיר להן ששבוע נוסף מנתח חייהן בפתח וצריך לשנס מותניים. ביום שישי הן היו מגיעות תשושות וחבולות לקו הסיום כשהמטלה האחרונה הייתה התקנת חמין של שבת. בשארית כוחותיהן הן היו בוררות את החומוס , השעועית וגרגירי החיטה, מנפות, מנקות ומשרות במים. קולפות תפו"א ומכינות את הבשר והביצים. המהדרות היו מוסיפות לחמין "עוגת חמין" שהייתה מורכבת מתערובת של אגוזים, בוטנים, בשר טחון, ביצים, פירורי לחם ותבלינים ומגולגלת בתוך בד למעין עוגה. אחרות הוסיפו מעיים ממולאים, רגל בקר או כמהין. החמין היה מבחנה הקולינארי של האישה, פסגת הבישול השבועי, אסור היה לה לפשל, יען כי לא הייתה אלטרנטיבה אחרת לחמין. זה לאכול חמין או להישאר רעבים בשבת. זה גם התבשיל היחידי שמרגע שהוא יוצא מחזקתך ועובר ל"פרינה" (טאבון) , אין לך כל שליטה עליו. הוא נתון לחסדיה של האש.
יהודים כפריים בנו "פרינה" בחצר ביתם. עוד בטרם כניסת השבת הם נהגו לפטם את הפרינה בעצים ולהסיק אותה. משהפכו העצים לגחלים הם נדחקו לשולי הרצפה כדי לפנות מקום לחמין. משהכניסו את החמין, כיסו את פתח הפרינה במכסה פח ואת שוליו אטמו בבוץ על-מנת למנוע בריחה של חום. יהודי הכפרים נהגו לספר ששכניהם הערבים חמדו לא פעם את החמין היהודי. ובלילות שישי כשהיהודי נם את שנתו, הם היו פותחים את מכסה הפרינה, משתחלים פנימה וגונבים את סיר החמין. איך ידעו מי הגנב? ערבי שהסתובב עם ג'לאבייה שראשה היה מוכתם באפר, עורר מיד את חשדם של היהודים. משנסתיימה לה תפילת שחרית של שבת היו ניגשים לפרינה, פותחים את המכסה ומוציאים את קדרת החמין. העירוניים היו מביאים את החמין למאפייה שרצפתה החמה יכולה הייתה להכיל מאות סירים. האופה שהיה גוי של שבת הכיר היטב כל סיר וסיר וידע גם למי הוא שייך. הוא גם הטיב להכניס את הסירים לפי סדר הוצאתם. סירי המאחרים להוציא את החמין נדחקו פנימה ושל המקדימים קרוב לפתח. עם עלייתם של יהודי מרוקו לארץ המתקן הראשון שהם בנו ליד ביתם החדש היה פרינה. בחלוף השנים, הפתילייה ואחריה תנורי הגז והחשמל דחקו את רגליה של הפרינה. הדור השני והשלישי של אותה עלייה נוהג לבשל היום את החמין טרם כניסת השבת ואחר-כך להניח את סיר החמין על פלטה חשמלית. זקנות העידה מעידות שהחמין המודרני לעולם לא יגיע לרמתו ולטעמו של החמין שבושל בפרינה. היתרון היחידי שיש לחמין המודרני המבושל בבית הוא הריח שהוא מפיץ בחלל הבית מליל שישי ועד לסעודת השבת. בחורף מתערבל לו הריח בחום רך ומענג העוטף את כל בני הבית בערגה לשעה שבה יסבו לשולחן ויתענגו על תוכנו של הסיר. אין ספק שהחמין הוא הדבק המלכד של בית האב. המגנט הקולינארי שמושך את הילדים לבית הוריהם. ומי שאכל את החמין של אימא שלו לא ירעה לעולם בשדות חמין של אחרים. חמין של שבת עשיר במרכיבים רבים. מהיכרותי הקצרה את התושבים המרוקאים של מושב תירוש, יכול אני להעיד שאחרי סעודת החמין הדשנה, המושב הגועש נראה כמו עיר רפאים. החמין הכבד זורק את התושבים באחת למיטותיהם
נסים קריספיל
מימון מלכה ממושב תירוש אופה לחם לשבת בפרינה.צילום: נסים קריספיל
