התכונה לקראתו החלה מיד אחרי חג הפורים. לדידנו הילדים, החודשים שלפני החג דחקו אותנו לעבר הדלת. מבצע הניקיון "החולני" משהו, היה כיבוש זוחל שנישל אותנו מהחדר ומהמיטה.
זה החל בניקוי יסודי של המזווה והמחסן , כדי לאחסן בהם את כל הדברים המוכשרים שנזקקו להם בחג. מיד לאחר מכן , ניקו את בקבוקי הזכוכית כדי שאפשר יהיה להכיל בהם יין, שמן ארגאן וזית וגם חומץ. לכשסיימו את הנ"ל , התארגן המלאח לקראת מבצעים יומיים.יום של צביעה וסיוד ויום של כביסה . ביום זה היה מגיע למלאח ערבי שכינו אותו בשם "מול אלוואד" – בעל הנהר. הוא היה אוסף מבעלי הבתים את השמיכות , השטיחים והמחצלות ,רוחץ אותם בנהר ותולה אותם לייבוש על שיחים או סלעים.ממאות השטיחים והשמיכות שאסף הוא זכר מה שייך למי.
היה גם יום של הברקה של כלי נחושת באמצעות לימון וחול ים. יום של כתישת תבלינים שבו כתשו אפילו את גבישי המלח הגס.
יום אחר הוקדש להכנה ולאפייה של מצות. אם היה נותר בצק של מצות, אז האימהות נהגו לצ'פר את הילדים , להכניס לבצק צימוקים וסוכריות ולאפות אותו בתנור. לאשישה הזו קראו בשם "בו נפיח'ה", יען כי הבצק היה מתנפח באפייה והילדים אכלו אותו בתאווה רבה. יום נוסף הוקדש להכנה של יין לחג. לילדים ולאימהות הכינו יין צימוקים. את הצימוקים נהגו לקלות ואח"כ להשרות במים ללילה. בסופו של תהליך היה מתקבל יין מתוק שהזכיר את מיץ ה"תירוש" של היום.
את ה"מבצעים היומיים" סיים היום שבו הגעילו את הכלים. בעלי הבתים נהגו לחמם שלוש אבנים על גחלים עד להתלבנות ולהכניס אותן למי ההגעלה. המגע בין המים לאבנים גרם"לרחש – בחש" שהפחיד אותנו כילדים.
סבא היה ממונה על הכנת החרוסת והוא התקין אותה מבלילה של תאנים, שקדים, תמרים וצימוקים. את הבלילה הוא לש ביין ואת ההתקנה הוא עשה בחדר מוכשר וסגור.
את הלילות האחרונים שלפני ליל הסדר בילינו הילדים , מחוץ לבית ואת הארוחות אכלנו בחוץ על מחצלת. בתום הארוחה, האימהות הקפידו שננער את הבגדים מפירורי לחם כדי שלא נכניס אותם חלילה לבית.
בליל הסדר הוגש לשולחן מרק ירקות ופולים ירוקים, "כרשה" – קיבת פרה מבושלת בהרבה שום ופרוסות של קישואים מבושלות בעוף ובבשר.
למחרת היום הגישו לשולחן נתחי לשון בצלפים, פסטלים, פשטידת תפוחי אדמה- "אמחמר" וקציצות עוף או בשר באפונה. במהלך החג היו הרבה תבשילי בשר ועוף בתפוחי אדמה, באפונה ובפולים. בחג השני בשלו כמהין ( טרפאס) בצלעות כבש וטנזיה בשזיפים, משמש, צימוקים, ערמונים ושקדים.
עם העלייה של יהודי מרוקו לארץ, דומה, שדבר לא השתנה.הרוח היא אותה רוח והמנהגים אותם מנהגים. במקום הרהיטים שנעדרו מהבית המסורתי, נרכשו מיני "מזנונים ופינות ישיבה" שהוריי שילמו עליהם בתשלומים עד יום מותם. איש לא ישב עליהם כי הורי כיסו אותם תדיר בניילון, ומי שרכש אותם אחרי מותם רכש רהיטים יד ראשונה ובמצב מעולה. היו כאלה שהקצינו בהשפעת הישיבות החרדיות והמגע עם האוכלוסייה האשכנזית. דוד יש לי במגדל העמק ויצחק שמו. כיוון שהוריי נפטרו לבית עולמם אני נוהג לפקוד את ביתו בשבתות ובמועדים ולהתענג על תבשיליה של אימי. הכל טוב ויפה עד שהדוד מתחיל להכניס למרווחים שבין הקידוש והמוציא או האוכל ובירכת המזון מיני מלמולים, פסוקים ומזמורים שאינם זכורים לי מילדותי והם מקהים את התאווה שלי לאוכל.
נסים קריספיל
מקבלת את החג בתלבושת מסורתית. צילום: נסים קריספיל
