גרנו אז בצריף ירקרק שצפה מערבה אל רכס הכרמל. 10 ילדים וזוג הורים ולפעמים על-הדרך נכנסו גם כמה אורחים מזדמנים. היו הרבה מיטות בבית , אבל הן לא הספיקו לכולם. אז חלקנו מיטה לשניים, קראנו לזה בערבית מרוקאית בשם "ראס אודנבה" – ראש וזנב. רוצה לומר שהראש שלי היה תקוע מול הרגליים של האח שלי. "מול הרגליים" בלשון עדינה זה בערך בסביבה הכי קרובה לריח. והריח של אז משום מה היה חריף יותר, אולי בגלל שהתקלחנו פעם בשבוע. כשאתה חי בסביבה קיצונית של ריח, חוש הריח לא בדיוק עובד, כי לחושים אין ריח טוב יותר להריח. לא זוכר באיזה גיל הייתי, כי אף פעם לא ידעתי בן כמה אני. בקר אחד כשהייתי אפוף שינה, אבא שלי העיר אותי משנתי, לא זוכר באיזו שעה, אבל אני זוכר שהיה עוד הרבה חושך בחוץ. אבא אמר לי שיש לי בר-מצווה ושאני צריך ללכת איתו לבית הכנסת. ממטבח הבית עלה ריח טוב של תבשיל, כי אמא הייתה שם ולא הבנתי למה היא מבשלת בחושך. היא אף פעם לא בשלה בחושך. אבא הגיש לי חליפה כחולה שהייתה רחוקה מאוד ממידותיי הצנומות ומאוחר יותר הסתבר לי שהוא שאל את חליפת בר-המצווה מהבן השמן של "אברם הרומני" ששנה קודם חגג בר-מצווה. אברם הרומני היה בכלל רוסי, אבל במגדל העמק, המרוקאים קראו לכל אשכנזי בשם "רומני". אברם הרומני היה קצב ובידוע הוא שבניהם של קצבים תמיד עבה גוף. מיותר לציין שהחליפה הכחולה הייתה תלויה עלי כשק. לרגלי נעלתי את נעלי העבודה החומות שקבלתי לכבוד הפסח מה"סוציאלית" שעבדה במקום. אמא הכניסה את מה שבשלה בחושך לתוך סל פלסטי ויצאנו לחושך. אבא צעד ראשון. אף פעם בחיים שלו לא ראיתי אותו צועד ליד אימא, תמיד קדימה. פעם אחת היא הקדימה אותו וזה היה כשמתה וזו הייתה הפעם הראשונה שהוא צעד אחריה. אמא סחבה את הסלים, היא תמיד סחבה משהו, היא אף פעם לא הלכה בלי לסחוב. אני השתרכתי מאחור, לשם שינוי לא הנפתי את ידי כי הן היו טרודות בלהחזיק את המכנסיים של אברם הרומני לבל יפלו. הגענו ראשונים לבית הכנסת וזה בגלל שלאבא שלי אף פעם לא היה שעון. ישבנו על מפתן בית הכנסת וחיכינו . אימא הניחה את הסלים בין רגליה, פתחה את קשר הצעיף העוטף את ראשה, הידקה ושוב פתחה ובין לבין היא סיננה בין שיניה קללות מעודנות של טרם שחר על השמש "המבושש" שבעטיו יתקרר התבשיל. אט אט החלו להבליח מן העלטה כל הזקנים והחלכאים שמתהפכים כל הלילה על יצועם כדי שמלאך המוות לא ייטול את נשמתם בחטף. השמש פתח את דלת בית הכנסת . עם שהדליק את האור, עשרות תיקנים שעטו כל הלילה על פירוריה של סעודת מצווה, נפוצו לכל עבר. הגבאי התחיל לדקלם את "פיטום הקטורת" ואט אט החלו להיעצם עיניהם של כל הזקנים והחלכאים. כאן בבית מעוזו של ריבון העולם , הם , מלאכי החבלה לא מגיעים, זה מחוץ לתחום. אז אפשר קצת לחפף. כשהוציאו את ספר התורה, אבא שלי ניגש לגבאי ואמר לו שיש לי בר-מצווה. הגבאי הלך לחפש טלית ותפילין, מאותם אלה שאין להם דורש, או שבעליהם נפטרו מהעולם הזה או שהם נפטרו מבעליהם. הטלית הייתה ספוגה בריחו של הנפטר ובריחם של כל אלה שהתעטפו בה אחריו. ברגע שהושטתי את היד לגבאי כדי שיניח עליה את התפילין, נשרו לי המכנסיים של אברם הרומני. אבא שצפה בי , שלף את חגורתו ממכנסיו, אותה חגורה שחשתי לא אחת את טעמה על בשרי. הוא הגיש לי אותה ואני הידקתי בה את מכנסי אל מותני. עליתי לתורה ואמא השמיעה את יבבות השמחה שלה מאחורי פרגוד העזרה וגם זרקה עלי סוכריות. ברגע זה כל הזקנים והחלכאים התעוררו לתחייה והחלו לתור אחר מקום נפילתם של הסוכריות, היו מהם שחרפו בעוז את נפשם וזחלו מתחת לכיסאות. בתום התפילה אימא חילקה לבאי בית הכנסת את העופות והזיתים . השחר הפציע, ואני צעדתי לעבר ביתה של סבתי, כדי לבשר לה שיש לי בר-מצווה . סבתי עליה השלום לא הבינה מה לחליפה זו עלי ביום חולין. מביתה צעדתי לבית הספר, שם עמדתי גאה ליד השער בציפייה לברכתם של הילדים. אבל כולם חשבו שנפלתי על הראש ושהתאריך של החגים השתבש אצלי. לא קבלתי מתנה מאיש, גם לא מבני משפחתי. המבצע היה מושלם וחשאי. לימים כשהזמינו אותי להשתתף בשמחתם של בני-מצווה שנערכה באולמות פאר והדר, הודתי בליבי לאבי שלא ביזה את עצמו בפני קהל ועידה. במעבר האחרון שהיה לי מדירה לדירה והיו הרבה כאלה , מצאתי את אותה טלית מהוהה ואת זוג התפילין שקבלתי מאותו גבאי. ולא נחה דעתי עד שהבאתי אותם לבית הכנסת הקרוב.

נסים קריספיל

אני מעריך שאחרי קריאת הסיפור שלי, לא תרצו לחגוג בכלל בר-מצווה. אני ספרתי את הסיפור כדי להעביר לכם מסר שאפשר לחגוג בר-מצווה שונה מעט מהרגיל. זה יכול להיות בטבע, בתוך מערה, במהלך טיול אתגרי וחוויתי, במהלך משחק שבו מחפשים מטמון, בלב המדבר כמו הנסיך הקטן, בטיול משפחתי לחו"ל ובתרומה לקהילה ולחברה.

הבדלה בבית הכנסת במתחם קברו של הצדיק ר' יחיא אלח'דר במרוקו. צילום:נסים קריספיל