מאחורי הצריף הירוק השתרעה חלקת שדה גדולה(בעיניו של ילד). היא הגיעה עד לצריף של רובידה השמנה שגרה בו בגפה. בפאה הצפונית של חלקת השדה, עמדו "שירותי הצליפה" ובלשון גסה "המכרעה". "כשהבטן הייתה רצה אחריך" – ביטוי מרוקאי עדין ל- "יציאה דחופה". הייתי רץ משהו כמו 60 מ' מהצריף למכרעה. לא תמיד הגעתי בזמן ולפעמים זה "ברח לי" ומכאן עלה הביטוי הידוע "לא הגיע לידי הכרעה". בשיעורי ההתעמלות של אותם ימים הייתי הרץ המהיר ביותר במגדל-העמק בכל הזמנים. ורק לפני 5 שנים נשבר השיא שלי על-ידי תלמיד שעלה מהכפר "ברגוזין" שבסיביר, אבל "זה לא חוכמה", כי גם לו הייתה מכרעה בגינה במרחק של 100 מ' מהבית. לימים כשהיו לי ילדים משלי, נותר בי הטבע המגונה לצוות עליהם לרוץ לשירותים והם בשלווה סטואית היו אומרים לי: " אבא למה לרוץ זה מטר מכאן". בליבה של אותה חלקת שדה חפרנו תעלות הגנה, לא ברור לי עד היום נגד מי כי המלחמה הייתה אז בסיני. מכל מקום, באותה חלקת שדה שתלנו ח'ורשף שאת שתיליו העתקנו מהבר. מיד עם רדת הגשמים הראשונים היו מתעוררים לתחייה ניצני הח'ורשף ועד לחג הפסח , כל חלקת השדה הייתה מכוסה בהם. אימא הייתה יוצאת לחלקה כשסכין בידיה בוחנת ובוחרת את הגבעולים העסיסיים והמלאים, מקנבת אותם קרוב לפני הקרקע ומכניסה הביתה. היא נהגה לשבת על ריצפת העץ כשערימת הגבעולים מונחת בין רגליה. תחילה היא הייתה מנתקת את העלים מהגבעול הבשרני. נוטלת סכין וקולפת את קליפת הגבעול השקופה ויחד איתה היו ניתקים גם סיבי הגבעול הקשים שאינם ראויים למאכל. משסיימה, היא הייתה קוצצת את הגבעול הקלוף לקטעים של כ-10 ס"מ כשקיצוץ הקטעים היה מגלה סיבים חדשים שגם מהם היא הייתה נפטרת. ערימת הגבעולים שהיו בין רגליה הייתה מתכווצת והולכת וערימת הפסולת הייתה מתגבהת. אצבעותיה היו משחירות ועוד בטרם ישחירו קטעי הגבעולים, היא הייתה מניחה אותם בתוך קערה, מכסה אותם במים וסוחטת לתוך הקערה מיץ מלימון שלם. הלימון שמר על צבעם הירקרק של קטעי הגבעולים. או אז היא הייתה מבתרת לחלקיו עוף שנשחט ונמרט שעה קודם , מטגנת פרוסות בצל בקרקעיתו של סיר, עליהן הניחה את חלקי העוף, תבלה בכורכום, פלפל שחור, מלח , שום וכוסברה,הוסיפה מים עד שהגיעו לפני התבשיל ובשלה כשעה על להבה בינונית עד נמוכה.

נסים קריספיל