לא יודע מתי נולדתי. אמא אמרה שזה היה בפורים. מי שידע לכתוב רשם את שמות ילדיו ואת ימי הולדתם בדפי הפתיח החלקים של סידור התפילה. הורי לא נמנו עם יודעי קרוא וכתוב. הם הביאו לעולם עשרים ילדים, ומחציתם מתו סמוך לעת לידתם, אימא היניקה ללא הפסקה וילדיה נגמלו בגיל שלוש.
למעלה משנתיים ינקתי משדיה כשאני עומד על רגלי, ומשום כך נקל היה לי להסביר למטיילי במצרים פשרו של תמשיח קיר, המתאר ילד מצרי כבן שלוש עומד על רגליו ויונק משדי אמו.
הם עלו ארצה עם גינוניהם, תרבותם ומנהגיהם, ורק הים הפריד ביניהם לארץ הולדתם.
השווקים בארץ לא דמו לשווקים המסורתיים של מרוקו, אבל הפירות והירקות היו אותם פירות וירקות, למעט גויאבות שאבי גילה בשוק, חשבם לירק והביאם לאמי כדי שתכין מהן תבשיל.
אמא המשיכה לעסוק ב-ד' אמותיה ב"שחור" (מאגיה שחורה): סכיני גילוח מתחת למפתן הבית, רוטה (פיגם מצוי), מלח וסכין מתחת לכר, לחשים , קמיעות ומשאות-לב שלחשה בינה לבינה בשעה שהדליקה נרות לכבודו של הצדיק ר' חיים פינטו.
אבא עבד בעבודות יזומות והמשיך לבקר בבית-הכנסת המרוקני על תקן של שומע. אבל מחמת מריבות שנתגלעו בו על ענייני שררה, נתארכה לה התפילה מעבר לסף סבלנותו ואז נאלץ לעבור לבית-הכנסת הבגדדי שנוסח התפילה בו היה חפוז ומקוצר. אמא המשיכה לשאת על כתפיה את משק ביתה, עשרת ילדיה ואת משק ביתם של תושבי מושב נהלל השכן. נקודת האור בחייה האפרפרים הייתה עת למדה לכתוב את שמה, במסגרת מבצע ביעור הבערות.
לבותיהם של הורי נתקשחו בעמל יומם ואלמלא כינים ששרצו על ראשי – לא הייתי זוכה לעולם למגע של רוך ולליטוף של חיבה. אמי הייתה יושבת על הארץ, כונסת את ראשי בינות לרגליה ושעה ארוכה הייתה מחליקה את שערי ופולה את כיני.
הבית חי ונשם מרוקו, הבית היה מרוקו בארץ ישראל.
לימים, כשנתבגרתי, נמשך לבי אחרי אורחות חייהם של שכני הערבים ומהם אל המזרח התיכון הבלתי-משתנה – הדרך הייתה קצרה. נשמתי ערגה אל הארצות הערביות המותרות והאסורות לכניסת ישראלים, כשמשאת-נפשי הייתה מרוקו – ערש הולדתי.
משנפתחו שעריה, החל עבורי המסע האישי – המרתק שבמסעותיי. בתרמיל צררתי תמונות עמומות של בן חמש, שריצדו על מסך ראשי, ואת מרוקו הקטנה של בית הורי.
מרוקו האירה לי פנים. תושביה למודי הסבל והתלאות נתגלו כמסבירי-פנים, מכניסי אורחים, אדיבים, מנומסים וכנועים ולא יכולתי להבין מניין רכשו יהודי מרוקו שחיו בקרבם ועלו לארץ, מידה מגונה של המוניות וצעקניות.
בכל מקום בו דרכו כפות רגלי מצאתי שרידי עבר של יהודים: בתי-קברות, קברי קדושים, בתי-כנסת ומלאחים.
ביותר הצית את לבי ועורר את חושי פולחן הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו. מאות קברי קדושים יהודיים פזורים בכל רחבי מרוקו, ועם עלייתם של יהודיה לארץ, רבים מהם נהרסו או אומצו על-ידי מוסלמים והפכו לחלק מקבריהם הקדושים.
ממה שחרוט על מצבותיהם אתה למד שמרוקו הייתה ערש הלשון העברית וכל ציון וציון הוא בבחינת יצירת מופת. יעידו על-כך השורות הבאות החקוקות על מצבתו של ר' יעקב אדהאן בבית הקברות של מראכש:

הנה תחת זה הגל בין רגבי עפר
ינוח מלבוש החומר הצר
שלבש בו השכל המפואר
בעוברו דרך עולם התמורה המעובר
מן האציל העליון נאצל
שכל נבדל משכל הפועל
מעולם האצילות נשתלשל
ירד לעולם העשייה והמפעל

במהלך ישיבת לילה עם פלאחים במחוז איית בולי שבמרוקו

זכיתי לפקוד נידחי יהודים שהתאסלמו בכפרים נידחים. ראיתי את זהרי אופה מצות לחג הפסח, כשבעליית הגג של ביתה היא "מקטרת" (ממצה במרוקאית) ערק מתאנים וזרעי שומר המתבשלים בדוודים גדולים.
בכיתי על עיי הקברים היהודיים של הכפר אינג'יל ונתרגשתי משמחה בשעה שמצאתי בו שריד של אבן ראשה שאותיות עבריות חקוקות עליה. פגשתי ביהודים הנמקים בעליבותם במה שהיה פעם "תלמוד תורה" של מכנאס.
ישבתי עם דוד לייב, היהודי האחרון ששרד במוגאדור, בקיטונו האפלולי ושמעתי מפיו סיפורים מרתקים על מוגאדור ויהודיה.
חלקתי את לילותיי עם פלאחים ברברים בכפרים הנידחים של האטלס הגבוה והתפללתי עימהם במסגדיהם לאותו אל שאליו התפללתי בבית הכנסת.
התנתקתי מהמקלחונים המערביים והפקרתי את גופי לידיהם המסבנות ומעסות של בלנים בחמאמים של מרוקו. התחממתי מזיו אור פניה של אנט במלאח החדש של מכנאס וממידה טובה של הכנסת אורחים. וכל אימת שהייתי יוצא מהשירותים של ביתה, הייתי רגיל למלא דלי מים כדי לשטוף בו את האסלה.
ליוויתי את העונות החקלאיות של השנה. את הפלאח בעצבונו וברגעי שמחתו. את ה"מוסמים" והפסטיבלים החקלאיים ואת ההילולות הגדולות על קברי קדושים יהודיים.
 

נסים קריספיל