פרי של קיץ, פרי של עניים, דוחק את רגליהם של פירות העונה ומשתלט על עגלות ודוכני רוכלים. הוא אינו מפונק ביחס לבית גידולו, גדל בצדי דרכים, עולה יפה באדמות שאינן ראויות לעיבוד ומשמש כמשוכה (גדר-חיה) סביב גידולים חקלאיים. "אל כרמוש אלהינדי ואילמוס מנעינדי", מכריזים הרוכלים בשווקי מרוקו ומשמעות החרוזים היא: "קנו ממני את הצבר וקילופו באולר הוא על חשבוני".
לשמע המולת הרוכלים והקונים, משהו מתערבל בזיכרוני, מתמקד, מתחדד. אני לוטש עיניים ברוכל המיומן ומלווה את קווי החיתוך המדויקים של הפרי, אחד לאורך ושניים לצדדים. אחר-כך הוא נועץ את אגודליו בחריץ האורכי, מפשיל את הקליפה ולבו העסיסי של הפרי מתערטל. זוכר אותי ילד במעברת מגדל-העמק, משכים קום עוד בטרם תעלה השמש במזרח ותייבש בקרניה את טל הבקר.
רסיסי הטל שהיו רובצים על צברי הקוצים, היו מונעים את מעופם. אלא שגלגל החמה לא עמד דום במזרח ושובבות הנעורים שלי הביאה אותי אל שיחי הצבר של הכפר הערבי הנטוש מג'ידל כשהטל יבש זה מכבר וגלגל החמה קפח מעל.
הייתי נוטל מקל ארוך שלראשו הצמדתי קופסת שימורים, מכוון את פתחה של הקופסה אל הפרי התורן, מטה את המקל בתנועה חצי סיבובית לימין ולשמאל, שובר את מפרקתו של הפרי, לוכד אותו בקופסה ומוביל אותו בתנועה איטית לעבר הדלי. לכאורה זה נשמע קל ואפילו משעשע משהו, אך למעשה כל תנועה, חיכוך או תזוזה של הפירות הורידה עלי מטר של קוצים בתוליים, צהבהבים וחדים כפגיון. הם ננעצו בכל חלקה חשופה של גופי.
כל ניסיון להרחיק אותם מעלי רק אימץ אותם יותר ויותר אל גופי.
בצהרי היום, כשעיני נפוחות מרוב עקצוצי קוצים וגופי מיוזע ודווה, הייתי מגיע לפתחו של "המפעל לליטוש יהלומים" ומצפה שהפועלים יקנו ממני את הפירות. לא עמדו לי כוחותיי להכריז על מרכולתי. הייתי עסוק מדי בהוצאת קוצים מגופי, כשאני מלווה את ההוצאה בהנחתת קללות עסיסיות על המורה שולה ממשמרות הניקיון של בית-הספר שדאגה לקצוץ לי כל ניצן של ציפורן שהעז להרים ראש על אצבעותיי.
ועם שגלגל החמה שקע במערב, הייתי נוטל את הדלי ואת מה שנותר בו מן הפרי וצועד לעבר ביתי.
מה שסופר עד כאן היה ביני לביני, מכאן ואילך מסכת ייסורי ביני לבין הורי.
עמדתי מול פתח ביתי כעני המחזר על הפתחים וחיכיתי להסכמות של אמי ואבי, להיכנס או לא להיכנס.
אבי ואמי היו יוצאים ונכנסים בפתח הבית מתעלמים במכוון מנוכחותי. ככל שנתקרב מועד נעילת הדלת, החלו ליבותיהם מתרככים.
באותם ימים, הייתה חרדה גדולה מחדירה של מסתננים. וכל דלת הייתה ננעלת בעשרה בריחים. אבא שלי עבד חצי משרה בלפתוח ולנעול את בריחי הדלת וחצי משרה בקרן הקיימת לישראל.
בין כניסה ליציאה אמי הייתה שולחת לעברי משפטים כמו, "אז תכבס לך את הבגדים שלך לבד, ידי עדיין מלאות קוצים מהכביסה של אתמול". לפני נעילת הדלת היו נכמרים רחמיו של אבי. ויותר משנכמרו רחמיו עלי הוא חשב על הטרחה הכפולה שתהיה לו לכשאוותר בחוץ ובתנועת יד המורה פנימה היה רומז לי להיכנס.
משתם הצבר מהשוק, תם גם הקיץ ועמו החופשה הגדולה.
נסים קריספיל
צילום: נסים קריספיל
