נורה שאורה מבקש להבליח, להבקיע חלל של הבל מתאבך, מעורטלת מכונסת בתוך שקע שבתקרה המקומרת. מה שלצדדים אפלולי, דמויות מעורטלות למחצה חולקות את המרחב שבין העמום לאפלולי, רוכנות לארץ, כורעות על ברכיים או יושבות על הארץ משוכלות רגליים.
דליי פח של חמים וקרים פזורים בין הדמויות והבלן סובב בין הרוחצים וממלא את הדליים שהתרוקנו.
אב חובק בין רגליו את בנו הקט, מקרצף בפיסת רשת דייגים כל חלקה של גופו, מוהל בקערה חמים וקרים, יוצק על ראשו ושוב מקרצף.
בלן רכון על גוף שידיו משוכלות תחת לחזהו מעסה, מקרצף,
מקדש מעט, חרדת קודש, אין האחד נכנס לחלקתו של האחר ואין חולקים זה עם זה דיבור.
מתחת לרצפה החמה בוערת האש.
הוא יושב שם תדיר. קשיש שפניו נתעוותו, נתכרכמו מלהט התנור, מלעיט את האש בנסורת ערער ריחנית ובגפת בית-הבד, עד שיינעלו שעריו של חמאם.
אין יודע אימתי מלעיט אש זה מוצא עת לרחוץ את גופו, ומי מפטם את האש עבורו.
זוכר כילד, את חמאם הנשים. ענק היה, בחללו יער של עמודים, והוא נמתח לימין, לשמאל ולפנים, עדי-אולמות אפלוליים.
אגני מים מהבילים, דרגש אבן, מתחמים משפחתיים, גיגיות ודליי פח.
אמהות עתירות חזה ועבות בשר עוטות חלוקים לבנים שבתי חזיהן מאיימים לפוקעם, נדבקים לעורן, יוצקות חמין על עולליהן, מסבנות, מקרצפות. ויש מהן הבוטשות ברגליהן דרך רחיצתן את בגדיהן ובגדי ילדיהן.
יללות של עוללים שעיניהם טעמו טעם סבון צורב מתבוללות בקול שיח נשים צורמני, מהדהדות וסובבות בינות לעמודים, נשאבות לחללים.
 

נסים קריספיל

דיאנה היפה רוחצת ב"חמאם" הרומי כשהצייד אקטאון מפתיע אותה. וולוביליס. מרוקו. צילום: נסים קריספיל