עניות ועליבות גדולה הייתה מנת חלקם של תושבי המלאחים במרוקו ומכולם נתגדל המלאח של מראכש. עניי העיר ועניי ערים אחרות היו מתקבצים ונדחקים תדיר לחצרות בתי-הכנסת או נשענים על חומת בית-הקברות כדי לזכות בנדבה ולהשביע את רעבונם בשיירי סעודות מצווה.
ביותר נתעצם המלאח באנשים, שרחמנא ליצלן, נטרפה עליהם דעתם. בולטים שבהם היו בן גרזון שהיה פושט בגדיו בקהל ונותר עירום כביום היוולדו.
בא-נסים שהיה עומד ליד סביל (שוקת) המים ושותה שעה תמימה.
עישא אלקטאות (עישא חתולים), ערירית שחיה בגפה ובביתה מצאו מחסה כל חתולי האשפתות שבמלאח. וסומו – הר אדם שהיה נוטל בידיו חלוק אבן צור, מנפח את כרסו ודופק עליה לעיניו המשתאות של הקהל.
בכולם נהגו לעלוב ולקנטר, למעט ר' יעקב סמאנה, בנו של הדיין הגדול ר' אברהם סמאנה. אומרים שעילוי היה, "עוקר הרים", חריף שכל ששקע בתורת הנסתר ונטרפה עליו דעתו.
חורף וקיץ היה עוטה עליו שלמה צואה, שערו היה פרוע וסבוך וזקנו פרא. כשהיה עובר ליד מושב נשים, היה מרים את שלמתו הצואה, מגלה את מבושיו ונהנה לשמוע את יללותיהן של נשים ונערות שהיו נסות מפניו.
מעולם לא כעסו עליו ולא עלבו בו, צדיק היה, בנם של צדיקים ומשושלת דיינים גדולה. הם נזהרו מאוד בכבודו ומי שמעד ופגע בו – אומרים שמן השמים היו משלמים לו ופוגעים בו, ברכושו ובבני ביתו.
לא אבה לבקש נדבות ומי שהשליך מטבע לרגליו, היה נוטלה ומשליכה בזעם לעברו.
בשנות החמישים ביקש הדיין הגדול ר' אברהם סמאנה לעלות ולהשתקע בירושלים. נמלך בדעתו ליטול עמו את בנו, שהרי ירושלים של אותם הימים לא הייתה חסרה עילויים שנשתטו. גונב לאוזנו של ר' יעקב שאביו עומד לקחתו לירושלים, הלך ונסתתר במרתף ביתה של "עישא חתולים", במצוות אביו הביאוהו חברת גומלי חסדים אל החמאם, הפשיטו את שלמתו הצואה, קרצפו את עורו, חפפו את ראשו, גזזו את מחלפותיו וגילחו את זקנו. הלבישוהו בגדי-לבן לפי מידתו של רב, והוא, שלא היה רגיל במים, חלה וקדח. שבועות נטלטל בים בין מים לשמים כשהוא קודח ורועד. חזרו ועלו לפניו כל פסוקי תהילים, משניות ומסכתות ששנה ולמד והיה מתפלל בינו לבינו, מקשה ומתרץ, עד שהגיעו לירושלים. משבא אווירה של ירושלים לקרבו, מסר נשמתו לבוראו. עמדו וכרו לו קבר בהר הזיתים ואמרו עליו " קדיש דרבנן ".
נסים קריספיל
קברו של הצדיק ר' חיים פינטו בבית הקברות של מוגאדור. צילום: נסים קריספיל
