ההררי שלי שקוע בכיסא פלסטי אדמדם. זוכר אותו גרום, חסון, שזוף. גופו נצטמק, נשמתו נכפפה, ידיו רועדות. האיש שהכיר כל מסילה בהרי האטלס, חוסה במוסד סיעודי, מעולם לא ישב במחיצתם של אשכנזים. היום הם מקיפים אותו, פיותיהם פעורים, מבטם עקר, לבותיהם כבויים.
עיניו יוקדות עדיין. מבטו חד. אלמלא הגוף שבגד בו, היה נמלט מכאן. מעולם לא הרבה לדבר, וכשדיבר, השיחות נסבו אודות בית־הכנסת. כל אימת שהייתי נעדר מהתפילה, חגורת העור החומה עבה הייתה נשלפת, אני הייתי מתכדרר, מתקפל, שולח קדימה רגליים וידיים כדי להרחיק את פגיעתה מגופי.
הוא המשיך להיות סרסור התפילות של אלוהים, עד שיום אחד נתעצמתי ועמדתי נכחו מאיים. מכאן ואילך תש כוחו של אבי.
אני מרגיש שאני חייב לבוא איתו חשבון. שאלות רבוח שאין לי עליהן מענה רובצות לפתחו של לבי. שנתיים חלפו מיום שנפטרה אחותו יאקות. אני לא ראיתיה מעולם ומגיבובי משפטים עמומים ומרוחקים שמעתי שתקעה יתד במושב שדות־מיכה שבחבל עדולם.
למרות שנתאלמנה בדמי ימיה, משקה היה מן הרווחיים שבחבל. קשה, קשוחה, גבר שבגברים אמרו עליה אחר מותה.
אבי לא פקד את ביתה מיום שעלתה לארץ ועד שמתה. שאלתי את ההררי שלי השקוע בכיסא פלסטי אדמדם: ״הכיצד? ארבעים שנה, אחותך, שאר בשרך, יושבת בשדות־מיכה ואתה אינך טורח לבקר אותה. גם במותה לא חלקת לה כבוד, מן הסתם לב אבן לך.״ פניו חרושי הקמטים נתגבהו מעט, עיניו השחורות יוקדות נתכסו בדוק של ברק, נתערפלו ומתוכן נתגלגלו דמעות על לחייו.
זו הפעם הראשונה שאני רואה את ההררי שלי בוכה. הוא מפנה את מבטו אלי, מניח את ידו הרועדת על ידי ואומר: ״בן, מיום שעליתי ממרוקו ועד עצם היום הזה, לא ידעתי ולא העזתי לעלות לאוטובוס ולשאול את הנהג כיצד נוסעים ואיך מגיעים לשדות־מיכה. אני שידעתי את מרוקו ככף־ידי, שעליתי הרים וירדתי בקעות ולא נעלמו ממני שום משעול או מסילה". מאותה שעה הבנתי שמיום שדרכה רגלו בארץ הקודש, ניטלה ממנו נשמתו.
 

נסים קריספיל

האבא שלי בן 97 בבית האבות. צילום: נסים קריספיל