משיוצאים שלהי דקייטא, הם נושאים עיניהם בערגה אל השמים לראות בחשרת ענן שתופיע מאי־שם. פלאחים עלומי שם שבאים לעולם וחולפים מן העולס ואבן תקועה בקרקע למראשותם. משנתלחלחה האדמה הם גוהרים עליה ופולחים לעומקה בצמדי בהמה שכוחות שלהם אינם שווים. אין הדעת סובלת חריש בשור ובחמור, בגמל ובחמור, בחמור ובפרד, בסוס ובחמור. אבל משעה שריח לחלוחית עולה באפם, מותר הפלאח מן הבהמה אין. הם מלווים בדאגה את הנצתם של דגלי החיטה הראשונים ואחר-כך את התרנים המניפים אותם אל־על, עד לבוא אביב, כרמל וקלי. בקציר הם מתייגעים בחמה וחלף של שיבולים מחתך בידיהם ואבק של מוץ מסמא עיניהם וחודר לתוך נשמתם.
מעולם לא ראיתים נושאים ברינה אלומותיהם. תמיד בעצב.
בביכורי נבילתם הם מעלים תלם חדש על פניהם. ועוד בטרם כלה קציר ונאסם דגן, בוצרים את העינב וצומקים את פריו, מוסקים את הזית, פורכים אותו בבית־הבד ועוצרים את שמנו. וחשרת ענן אינה ממתינה לאיש. היא עולה במערב ומנהיגה צבאות עבים.
מזדרז הפלאח ושולף חרב של מתרשה מנדנה, נועץ אותה בקרקע, וחוזר חלילה.

נסים קריספיל

חריש בצמד בהמות עבודה: חמור ופרד, מרוקו, צילום: נסים קריספיל