רובידה, אומרים, בת נדיבים הייתה. עבת בשר וכבדת תנועה. ראשה היה עטוף תדיר במטפחת ברברית אדומה שהביאה עמה מקזבלנקה וגדיליה צנחו על פניה הטובות. בין הצריף הירוק שלנו לצריף הכחול שלה הפרידה חלקת פולים ואפונים שעליה הייתה פרנסת ביתנו. שביל צר שהיה מנותב בין חלקת הפולים והאפונים חיבר את צריפנו לביתה.
אומרים שהייתה עשירה כקורח ומלחשושיה של אמי שנשמעו כנשיפות שרף שמעתי. שלבו של בעלה הלך שבי אחר מוסלמית "יימח זכרה", והותיר אותה לאנחות עם שני בנים גדולים.
הוריה, משועי קזבלנקה. שמושבם עם נדיבי עם היה, לא יכלו לשאת את החרפה, וצירפו אותה אל נחשול העולים הגדול שעלה ממרוקו בשנות החמישים. צריפנו, להבדיל מצריפה, היה מוכה בכל מה שהיה בו מן החי שנזכר בעשרת המכות שהביא הקב"ה על המצרים במצריים, ועליהם יש להוסיף ג'וקים(מקקים) ופשפשים. המקקים היו מסתננים דרך רצפת העץ בינות למרוחים שבין הלוחות.
והפשפשים, איני יודע עד היום את תולדתם וארץ מכורתם. כל שאני יודע עליהם הוא שהם אכלסו בהמוניהם את קפלי מזרוני הקש ובקיץ החם מצאו מנוחה במבוכי הקפיצים של המיטות הסוכנותיות. שעת החשיכה הייתה שעת המלחמה. הם היו עטים עלינו גדודים גדודים. הנועז שבהם היה גדוד המקקים השני שהסתער מן המטבח, לא לפני שכילה את שאריות ארוחת הערב.
מידי חודש בחודשו היינו נערכים למלחמת חורמה בפינת בעלי־החייס שנתקיימה בתוכנו. כל בני הבית, לרבות הבגדים וכלי המטבח היו מתפנים מהצריף. המזרונים הונחו בשמש. אנחנו הילדים היינו פוקדים את כל הקפלים שבמזרוני הקש, כל פשפש סורר ומשליכים אותו אחר כבוד לתוך כלי שהכיל תמיסת נפט. המבוגרים היו עוטים על פניהם מיני מסכות מטפחת ומרססים את חללו של הצריף.
את גדודי הפשפשים שגרו בחווילות הקפיצים היו תוקפים בלהביור קטן שה־ה שולח בהם לשונות אש. את הלילה היינו מבלים בחברתם של מקקים ופשפשים מעודנים יותר בבית סבתנו עליה השלום. עם בוקר היינו מכניסים את המיטלטלין לצריף ומתארגנים לקראת עתיד חדש יותר.
לילה או שניים היו עוברים עלינו בשינה ערבה עד שגדודי הזעם המקקיים והפשפשיים היו מלקקים את פצעי תבוסתם ומתארגנים להסתערות מחודשת. ומה מצאתי לערב את רובידה השכנה ואת צריפה הכחול במלחמת החורמה שהתנהלה בצריפנו? הלילות, לילות קיץ חמים שלא מצאנו בהם מנוח, לא אנחנו ולא גדודי המזיקים הרעים. ביום הייתי נוהג לפקוד את צריפה הכחול של רובידה. ביותר אהבתי את המטלות שהטילה עלי: ללכת למכולת, להביא מהשכנה ולעבוד בגינה. ולכל מטלה ומטלה היה שכר בצדה.
יום אחד, שעה שהייתי שרוע על רצפת העץ הקרירה שלה, סיפרה לי, ספק בגאווה ספק בקנטרנות. שאצלה בבית אין פשפשים ואין מקקים. שנתה ערבה ולילותיה בשומים. השפלתי עיני ונזכרתי בדכדוכי עניות שלי ובעליבות חיי ומיד הרמתי אותן כלפי בורא עולם, הבטתי נכחו ושאלתי מדוע לילותיה של זו שנתענגה כל חייה על מנעמי החיים בשומים ולילותיי מרים ממוות, שהרי שנינו דרים באותו צריף, הגם שזה כחול וזה ירוק לשניהם סדקים בלוחות הרצפה.
משלא זכיתי למענה. תציתי את השביל הצר שהיה מנותב בין חלקת האפונים לפולים לעבר צריפנו. הפשלתי את כיסוי מיטתי, פליתי פשפשים שהיו בין קפלי המזרון ומלאתי בהם קופסת גפרורים שלמה. חציתי שוב את שביל האפונים והפולים ונכנסתי לצריפה של רובידה. השתרעתי על רצפת העץ למרגלות מיטתה. משים עצמי ישן. הוצאתי בזהירות את קופסת הגפרורים ורוקנתי את כל תכולתה מתחת למיטתה.
למן אותו יום נעשינו שווים בעליבותינו . היא עם לילותיה ואני בלילותיי.
נסים קריספיל
רובידה. צילום: נסים קריספיל
