בית־חצרים היה בסמטת תאג׳ טיבי, מאותם בתי־חצרים שדרו בהם יהודי המלאח הישן של מוגאדור. תבניתו חצר רבועה שבמרכזה בור מים ומעליה מתגבהים שלוש וארבע דיוטות (קומות) ובכל דיוטה שלושה וארבעה חדרים שמעקות שלהם נוטים אל החצר. בדיוטה הראשונה גרה שרה בתו של ר׳ אליהו עטאר שהייתה שולחת ידה ברקמת ערביים, משלבת חוטי זהב וכסף בהילאל(סהר), בכוכב שלמה ובפסוקי קוראן שהיו מעטרים פרוכות קטיפה ירוקות שקישטו בהן את בתי־יראתם.
ומרוב ימים שרכנה על רקמתה, נתגבנה לה כמין חטוטרת על גבה שגימדה את קומתה המגומדת. בדיוטה השנייה דר מרדכי עמאר ובנו יודא שהיה סומא בעיניו. ומעשה שהכניס אביו מוקד של טין לביתם לגרש שדים ורוחות שנתקבעו בו. בא יודא ונתיישב לרגליו. כסבור היה שלחמם את הבית נועד. נטל אביו חופן של מלח והשליכו לפי המוקד. עלתה בו אש ואחזה בפניו של יודא ונתעוור.
בידוע הוא שצרות אחרונות משכיחות את הראשונות, ולא היא אצל ר׳ מרדכי, שאסתר רעייתו בת י״ד שנה קטפה המוות, קרוב לעת קומה ממשבר פטר רחמה. וכל אימת שהיה רואה בעיוורונו של יודא, מיד הוא נזכר צרות ראשונות.
בדיוטה השלישית גרה זוהרה בת הגביר ונעלה הרב שלמה מור־יוסף, שבעלה ירד למדינות הים ונשתדך, לא עלינו, לגויה ונשאר שם.
ומכיוון שנשענה על שולחן אביה והייתה פטורה מטרדות פרנסה, הקדישה עיתותיה לשרת בקודש בבית־הכנסת של ״הקהל" והייתה יוצקת שמן לנרות הנשמה ומעלה בהם אור.
דיוטה רביעית מוגפים חדריה ואין בה איש. ממה ששחו לנו אבותינו ומשיחות רכיל ששמענו במלאח הישן, דר בה משה אבודרהאם שרצח את אשתו ושלושת ילדיו ונסתתר מפני המלכות.
כשהייתי פוקד את קיטונה של אם סבתי זמול שהיה במרתף הדיוטה הראשונה מתחת לגרם המדרגות, הייתי מטפס עם מכלוף, בנה של שרה, אל הדיוטה הרביעית, ובחיל ורעדה היינו מציצים דרך אשנב קטן אל חזית חדר האורחים. על הקיר היה תלוי ראש של צבי ושתי חרבות משוכלות מעליו, אחת לימין ואחת לשמאל. ״בחרבות הללו", היה לוחש לי מכלוף, ״רצח אבודרהאם את אשתו ואת שלושת ילדיו.״ לימים נתרוקנו הדיוטות זו אחר זו, ששליחי עלייה מארץ הקודש היו סובבים בעיר ומדברים על לבם של יהודיה שיעלו לארץ ישראל.
מיום שמכלוף עלה לארץ הדרתי עצמי מדיוטה רביעית וימים רבים לא ראיתי את ראש הצבי ושתי החרבות המשוכלות.
את עיתותי ביליתי במחיצתה של אם סבתי זמול, שבת למעלה מתשעים שנה הייתה. ומתמת שאבד לה מאור עיניה, הייתי לה עיניים.
נכרכו נפשותינו זו בזו. עם שהייתי מסיים את תלמודי בתלמוד תורה, הייתי אץ לביתה, חולק עמה את פתה ונוטל עלי מיני שליחויות. עיתים שהייתי נשאר ללון עמה. בקיטונה האפלולי שהשחיר מעשן התנור, לאור נר, הייתי מפליג עמה בסיפוריה אל מחוזות עלומים ואל ארצות נידחות, עד שנרדמתי.
לא עברו ימים רבים, עד ששליחי העלייה פקדו גם את ביתנו. נדרשנו לארוז את מטלטלנו ולעזוב בחשכת הליל. ״מה יהיה על ממה זמול?״ שאלתי את אמי, ״מי יסעד אותה. למה היא לא עולה עמנו?״ ״בן־גוריון אסר להעלות זקנים וחולים,״ אמרה אמי והוסיפה, ״ארץ ישראל זקוקה לאנשים חזקים ובריאים.״ ״בן־גוריון אינו מענייני,״ פרצתי בבכי, ״אני רוצה את סבתא זמול.״
״בן- גוריון הוא מלך ישראל,״ הרגיעה אמי. ״זה כמו מולאי מוחמד החמישי מלך מרוקו, כל מה שהוא אומר, צריך לעשות.״
״בן־גוריון הוא לא מענייני וגם לא מולאי מוחמד החמישי,״ צרחתי ורצתי בחשכת הלילה לסמטת חאג׳ טיבי. נכנסתי לקיטונה של ממה זמול, מצאתיה שוכבת במיטתה נשענת על מסעד מוגבה של כריות ונר דולק למראשותיה. חיבקתי את ראשה, הטבעתי את ראשי בחיקה ופרצתי בבכי תמרורים. היא אימצה אותי אל לבה ואמרה, ״עוד לא נכתב לי שאעלה לארץ הקודש ילדי, יבוא היום שגם אני אעלה, אם לא בגופי אז בנשמתי. כמה ערגה יש בלבי על ירושלים וכמה משתוקקת נפשי להשתטח על קבריהם של ר׳ שמעון בר יוחאי ור׳ מאיר בעל הנס, זכותם תגן עליכם ילדי.״
ומה יהיה עלייך סבתא?!״ ייבבתי, ״המלאח נתרוקן מיהודים ומי יהיה לך לעיניים?״ אמי שרצה בעקבותיי פתחה את דלת הקיטון וגערה בי באומרה ששליחי העלייה, תכולת הבית ובני הבית מחכים רק לי. משכה בידי וניתקה אותי מאהבתי הגדולה לעד. ועוד הספקתי לראות את דמעותיה המרצדות בבריכות עיניה הסומות.
בהושענא רבה של שנת תשל״ג, שנת פטירתו של בן־גוריון, מתה גם היא, והיא בת מאה ותשע שנים. לימים, במסעותיי בארץ ישראל, הייתי מדיר רגלי מצריפו ומחלקת קברו של ״המדינאי הדגול", ויום פטירתם היה לדידי יום זיכרון לכל החולים, הזקנים, החלכאים והנדכאים שלא עלו לארץ ישראל ומתו עריריים וגלמודים בגולת צפון אפריקה.
נסים קריספיל
ממה ג'דה- סבתי, בתה של ממה זמול צילום: נסים קריספיל
