ערב לפני הטיסה, בשעה שארזתי את תכולת תרמילי הנצחי, במלון ברבאט בירת מרוקו, בדקתי היטב שלא יהיה בה שום תו -אות, מסמך או תעודה, שיעידו על נתינותי. עם שדחקתי את כלי הרחצה לתחתית התרמיל, הבחנתי בתווית שנושאת את השם ״שטיינר״. תלשתי גם אותה.
בלב מלא חרדה, נאלצתי להיפרד גם מ "בית קמע" נצחי, המלווה אותי בכל אשר אלך, והוא מכיל ספר תהילים זעיר, תפילת הדרך על נייר קשיח, כשבגבו גם תפילת הדרך לצנחן, חמסה זעירה שבכפה תבליט האותיות ח"י ועל גבה מילות השיר "אבק דרכים בתלתליו, אנא אלי שמור נא עליו...״ הכל ארוז בנרתיק זעיר, ארוג במלאכת מחשבת.
כל אותו הלילה התהפכתי מצד לצד, שאלתי את עצמי את כל השאלות האפשריות שהם עלולים לשאול אותי בשרה התעופה של אלג'יר. מה יהיה אם יעצרו אותי, למי פונים. כותרות כמו "מרגל ישראלי התחזה לעיתונאי מרוקאי", יסיחו בוודאי את דעתם של האלג'ירים ברחוב מבעיות השעה, אבל מה יהיה עלי? הדלקתי את האור ודחסתי לתרמיל בגדים נוספים. שיהיה. ניסיתי להירדם ולא יכולתי. נזכרתי שעל גבה של מעטפת הסוללות שלי יש הוראות הפעלה בעברית. שוב הדלקתי את האור, קילפתי את מעטפת הסוללות והשלכתי אותה לפח. מי צריך את כל זה, אמרתי לעצמי.
יצאתי אל בית הנתיבות, הקרוי על שמו של ירום הודו, המלך מוחמר החמישי, אביו של ירום הודו חסן השני, הפורש עלי את כנפיו. יצאתי מבית הנתיבות לא לפני שנשאלתי על־ידי משטרת הגבולות לאיזה עיתון אני כותב. עניתי: "למעריפ", ומעריפ בעגה ערבית נשמע כשמו של מחוז ידוע בקזבלנקה. השוטר, בהשתוממות רבה, הביט בי ואמר: "מעולם לא שמעתי על עיתון שכזה״. ״מקומון״, צעקתי מרחוק ונופפתי לשלום. המטוס שנשא את השם הערבי ״נתיבי התעופה האלג'ירים״, היה עמוס בנתיני אלג'יר, שמפאת מצבם הכלכלי הקשה, הם מרבים לפקוד את מרוקו, שכנתם ובת בריתם הקרובה. לקנות שם בזיל הזול מכל הבא ליד, בעיקר "ביגוד והנעלה", לטעון את הסחורה על מטוס ולמכור אותה באלג'יר "בדמי לא יחרץ", וחוזר חלילה.
אני הייתי המרוקאי(וגם היהודי) היחידי במטוס. מרוקאים לא נוסעים לאלג'יר, אין להם מה לחפש שם. נתמזל מזלי לשבת סמוך לפסיכולוג אלג'ירי, גבר נאה כבן 45 לערך, ששב מוועידה שהתקיימה ברבאט, פרופסור מן המניין ב ״אוניברסיטה המרכזית״, השוכנת בליבה של עיר הבירה, אלג'יר. ביקשתי ממנו בנימוס רב שיספר לי מעט על מולדתו. "אתה בוודאי מעודכן יותר ממני באשר למתרחש בתוך ארצי. המצב קשה כרגע, השנאה מטלטלת בין בעיות של חוסר ביטחון מבית לבין מצב כלכלי קשה".
הספינה מיטלטלת, אמרתי לעצמי, וגם המטוס האלג'ירי מיטלטל. הטייס האלג'ירי נוהג בו כבמטוס ריסוס. איפה תפילת הדרך לצנחן שלי?
"אני נראה לך מחויט ומעונב, פרופסור ומרצה בכיר באוניברסיטה. כמה אתה חושב שאני משתכר בחודש?, שאל אותי שכני למושב. בשיקול דעת מזרחי עניתי משהו שמקביל ל־2,000 דולר לפחות. גיחך פרופסור מוחמר ואמר: ״מפיך לבורא העולם. אני משתכר היום 3,000 דינר אלג'ירי בחורש. ערכו של הדולר אצלנו נכון להיום כ־23 דינר. צא וחשב כמה דולרים אני משתכר בחודש, משהו כמו 140 דולר. ערכו של 1 ק"ג תפוחי אדמה בשוק הוא 30 דינר. 1 ק"ג עגבניות עולה 20 דינר. מה שהכי מרגיז אותי זה שהסוחרים הללו, שמטוס זה מלא בהם, חלקם הגדול לא פקד את ביה"ס אפילו יום אחד, והם עושים את המשכורת שלי ביום אחד". סיפרתי לפרופסור מוחמד, שהגעתי לשדה התעופה בקזבלנקה במונית הנהוגה על־ידי נהג מרוקאי, ותוך כדי שיחה, שאל אותי הנהג לאן פני מועדות. עניתי לו – לאלג'יר. הנהג פלט "ויילי" ארור שהתנגן כעשר שניות, ואח"כ אמר לי: "השתגעת? חסרים מקומות בעולם? אצלנו אומרים על האלג'ירי שהוא בוגדני וגנב. הוא יעשה איתר עסקים, אבל אחר־כך יתקע לך סכין בגב"׳. "כיצד אתה מתייחס לאמירות הללו מנקודת ראותו של פסיכולוג", הקשיתי על מוחמר. "אצלנו", הוא השיב, ״אומרים אותו דבר על התוניסאים. ראה, עם אבטלה של 30 אחוז, עם מאות אלפי משפחות הנמצאות על סף רעב, עם תחושה של חוסר ביטחון מבית, עם 3,000 הרוגים ועשרות - אלפי פצועים מאז הבחירות של 1992, עם עליה אדירה באחוז האלימות והפשיעה. טול את כל החומרים, הכן מהם עיסה, הנח אותה על האובניים ותקבל את דיוקנו של האלג'ירי הטיפוסי כפי שהוא מצטייר בצדק בעיני שכני".
"ומאיפה יש לאח המרוקאי ערבית שמזכירה לי את הערבית הלבנונית או הפלשתינית", שאל אותי מוחמר. עניתי לו שבמסגרת עבודתי כאנתרופולוג במרוקו, עשיתי גם עבודת מחקר על הכפר הערבי המסורתי בפלשתין, ומכאן הערבית. "ומה האח מחפש בארצנו?", הוסיף לשאול. לא די לי שהטייס האלג'ירי הפך את בני מעי, בא הפרופסור ומחטט בתור קרבי. אזרתי עוז ואמרתי שאני עיתונאי מרוקאי, שבא לבלות 24 שעות בבירה האלג'ירית. "מעט, יא-אחי", אומר הפרופסור, "אצלנו אומרים שאורח לרגע רואה כל פגע". מן הון להון, הגישה הדיילת האלג'ירית עוגת דג קרושה, זיתים, לחמנייה עם הרבה פלסטיקים וכלים. הפרופסור התעסק בעוגה, ואני מחמת קיבתי וטייס הריסוס לטשתי עיניים בעיטורים שעל קירות המטוס. אלה היו ציורי קיר מתוך מערות האדם הקדמון שנחפרו באלג'יר. משם נעו עיני אל החלון, ממנו נשקף מראה מרהיב של רכס הרים מרוקאי. גשמי החורף הראשונים שירדו הצמיחו פלומה ירקרקת, ויובלים מצטרפים לנחלים ונחלים לנהרות, וצבעם מגובה פני המטוס עכור משהו. המטוס חלף על פני העיר הצפון מזרחית אוג׳דה, הסמוכה לגבול האלג'ירי, ומכיוון שבורא עולם לא קצב גבולות בעולמו, נתמשכו להם הרי הריף גם לתור אלג'יר ער בואכה עיר הבירה, כשלשמאל המטוס חופי הים התיכון ומפרציו ומימין הריף. הדיילת מכריזה על נחיתה קרובה. המטוס נוחת לא לפני שמספר סוחרים אלג'ירים ממולחים, שראו אותי עם תרמיל גב בודד על גבי, עטו עלי וביקשו ממני שאעשה להם טובה ואחלוק עימהם במשקל העודף. "ומהיכן לי שאינכם טעונים בחבילות סמים", הקשיתי. נשבעו לי באבי אביהם ובסב סבם עד שהגיעו לריבון העולם. ומשהגיעו לריבון העולם, נטלתי את תרמילי ואצתי כבן בית לבית הנתיבות, הקרוי על שמו של שליטה הנערץ של אלג'יר, בומדיאן.
לעמוד בראש התור, חשבתי, לא כדאי. השוטר ערני עדיין, טרם עלעל אפילו בדרכון אחד. האמצע נראה סביר, והסוף מעיד עליך שאתה פחדן. עמדתי באמצע, וכשהגיע תורי, הגשתי את הדרכון המרוקאי שלי, שבו כתוב שחור על גבי לבן, בצרפתית ובערבית: המקצוע - עיתונאי.
"לאיזה עיתון אדוני כותב?", נשאלתי שוב, ״מעריפ״, השבתי. גם הוא לא שמע על עיתון שכזה. "ומה אדוני מבקש לעשות, והיכן הוא עומד להתגורר ולבקר, ולמה אדוני נראה לי כמו נניח איטלקי או ספרדי"?
ומכיוון שתור הממתינים דחק בי ובו, ביקש ממני להמתין בצד עד שיסתיים התור, ואני כמובן ברגע זה ביכרתי להיות בחללו של המטוס האלג'ירי עם טייס הריסוס ששט לו בקלילות בחללו של עולם, מאשר בחללו של תא מעצר מצחין. המחשבות על הרע מכל חולפות בראשי, והתור הולך ומתקדם, ואני, "הפושע המתחזה", עומד נכלם בפינה. משנסתיים התור, נטל השוטר את דרכוני והלך להסתודד עם גבר בגיל העמידה, לבוש אזרחית, כנראה מה"מוח׳בראת". הלה העתיק את פרטי דרכוני, השוטר קרא לי לבוא עימו, ליווה אותי החוצה, לחץ את ידי ואיחל לי ביקור נעים.
נשמתי לרווחה. בחוץ המתינו מוניות שצבען צהוב. קשה לומר על גרוטאות הרכב הללו שהן מוניות. אף לא אחת מהן עברה את גיל ה־70 (1970). סדרן העבודה קיבל את פני והבטיח לתת לי את המונית הטובה ביותר - רנו 12 משנת ייצור לא ידועה. הנהג, גם הוא מוחמר, ביקש ממני סליחה על שהדלת הסמוכה אלי לא נסגרת, ושאעשה עימדו חסד ואחזיק אותה בידי לאורך נתיב נסיעתו. הבטחתי שאעשה כן בתנאי שיראה לי את מכמניה של העיר.
מבית הנתיבות עד למרכזה של העיר, כ־25 ק"מ. הדרו חולפת כנתיב שמשני ציריו איזור תעשייה, לפי הריח, פטרוכימית. ואם לא די בריח החריף - הרע, באה המזבלה העירונית הפרושה על מרחבים אדירים משני צירי הדרך, כשריחה של האשפה הבוערת מדיף צחנה עזה באזור כולו. והכל, בפתחה של אחת הערים שתתגלה מאוחר יותר כאחת מהיפות שבאגן הים התיכון.
מגיעים לפתחה של עיר ונכנסים לרחוב הקרוי על שמו של דידוש מוראד. אחד מה"שוהדה", הגיבורים הקדושים שלחמו בחירוף נפש על עצמאותה של אלג'יר. ככלל, כל הרחובות באלג'יר קרויים על שמותיהם של אותם קדושים.
פקקים ארוכים חוסמים את דרכנו. בעיר הפקוקה ממילא. כל שעות היום, מתבצעות עבודות כרייה של המטרו האלג'ירי החדש, והנהגים צופרים בחוסר סבלנות. מוחמר מספר, שמספר התושבים בעיר מגיע לארבעה מיליון, בעבר היו יותר. כשהרסו את חלקה הצפוני של הקסבה ובנו במקומו בתי מלון ובתי מידות, גירשו את תושביה אל מחוץ לעיר, מדיניות מחוכמת של השלטונות, שבאה לדלל את מוקד הפשע, הזנות והסמים, מקום משכנו הקבוע של הגרעין הקשה של המפלגה האיסלמית.
שומר נפשו ירחק מהקסבה, ולא כל שכן שוטרים או לבושי מדים. הם מגיעים לשם רק בחשכת הלילה, כשתושבי הקסבה האומללים מסתגרים מאונם בבתיהם, ובאים חשבון עם הטרוריסטים והפושעים.
"לשני מקומות אני אוסר עליך להיכנס", אומר לי מוחמר הנהג, "לבאב אל־וואד" (שער הגיא האלג'ירי), שכונה הנמצאת בפתחו של ואדי החוצה את ליבה של העיר, ״ולקסבה, משם לא תצא חי״.
כדרך אני חולף על פני השלט המורה ״לבאב אל־וואד״ וזה מעורר בי צמרמורת תרתי משמע, בהיבט המקומי ובהיבט ההיסטורי שלנו בארץ. מוחמר נכנס לתחנת דלק מקומית. במדינה שנתברכה במאגרי נפט טבעיים, הדלק הוא המצרך הזול ביותר. בנזין רגיל מחירו 6 דינר (70 אג' הליטר); סופר - 6.5 דינר (80 אג' הליטר): סולר - 3 דינר (35 אג' הליטר).
אני זוכר שבעיר אוג'דה, הסמוכה לקודקוד הצפון מזרחי של מרוקו, האלג'ירים חוצים את הגבול הפתוח כשהם טוענים על גבי טוסטוסים מיכלי סולר ובנזין, מסתתרים מאחורי שיחים וקפלי קרקע שבצידי הכביש, וכשמגיעה מכונית, הס יוצאים ומצביעים לה עם האגודל כלפי מטה. לא לטרמפ חלילה, אלא סימן למילוי מיכל. תחנות הדלק שבאזור אוג'דה סגורות כולן, כי הן אינן יכולות להתחרות בדלק הזול המוברח דרך הגבול. נהגי המוניות והמכוניות המרוקאים נהנים, וגם משיגי הגבול נהנים.
מתחנת הדלק אנחנו ממשיכים בנסיעה לאורך כביש החוף, העיר משתפלת על כתפי מדרונות הריף לעבר הים. העיר החדשה, שנבנתה ותוכננה מחוץ לגרעין הקסבה, היא פרי תכנונם של אדריכליה הצרפתיים, ששלטו כאן למעלה מ־130 שנה, בנויה בסגנון בארוק צרפתי, עם הרבה ירק וגנים. השילוב שבין מיקומה הטופוגרפי, גרעינה המזרחי הקדום ופרי התכנון של אדריכליה הצרפתים, הופכים אותה בעיני ליפה יותר מפאריס.
ברחובות המון אדם. נשים וגברים לבושים בלבוש מערבי מהודר. הנשים המבוגרות עוטות לבוש מסורתי לבן, ארוג מצמר כבשים, מכסות את ראשן ועל פניהן רעלה לבנה ומשולשת מבד תחרה. הנשים הצעירות האדוקות לובשות צנוע ומכסות את מרבית חלקי גופן, והגברים הנמנים על הפלג האיסלמי, עוטים ג'לביה לבנה, רובם מגודלי זקן. החנויות שופעות כל טוב.
החיים מחוץ לקסבה ולרובע "באב אל־וואד", נראים נורמאליים לחלוטין, מעט פה ושם כוחות משטרה וביטחון, הנעים בכלי רכב שצבעם כחול־לבן, וצופרים כדי שיפנו להם את הדרך. בדרך אנחנו חולפים על פניו של "ג׳אמע אל־כביר", המסגד הגדול, צריח מרובע האופייני לארצות המגרב. באופק, שיני הכתף צונחות אל הים, ממש כמו סטלה מאריס שבחיפה, כשעל פסגת השן כנסיה נוצרית יפה, הנקראת ״נוטרדאם דה־אפריק״. אנחנו פונים משם לעבר אנדרטה ענקית, הבנויה כעין פרח שעלי הכותרת שלו מכונסים ונפתחים באמיריהם ובבסיסם, כשבארבע רוחות השמיים עומדים פסלי ברונזה ענקיים של חיילי החירות האלג'יריים (השוהדה הקדושים ששחררו את המדינה מעול הכיבוש הצרפתי). גובה האנדרטה כ-100 מטר והיא נישאת אל־על מול נמל העיר ובתיה, ונצפית כמעט מכל נקודה ונקודה בעיר.
בעיר תלויים שלטים שמזכירים לתושבים את יום הזיכרון ה־ 31 לחללי החירות, ואני, כנתין ישראלי־מרוקאי, חולק כבוד לנופלים ומנציח את עצמי ואת מוחמד הנהג בתמונה היסטורית, תחת צילו של פסל ברונזה ענק. ביקשתי ממוחמד שייקח אותי משם אל רובע הנובורישים של אלג'יר, והוא העלה אותי לפסגה של שכונת וילות מהממת, הצופה אל הים ונקראת בשם ״מזריעה״.
בדרך חזרה אנו חולפים על פניה של "קוליית אל־חוקוק", הפקולטה למשפטים. אני עוצר את מוחמר ומבקש ממנו להמתין לי עד שאחזור. החלטתי להעז ולהיכנס לפקולטה, כדי להיפגש עם עורכי דין שהתחילו, וכאלה שמסיימים את לימודיהם. נתקלתי באדיבות יוצאת מגדר הרגיל. כולם הזמינו אותי להיכנס, גם המרצים עצמם. אולי בגלל שאין רואים ברחובות תיירים, ופרט למספר זעום של עיתונאים זרים, המתאכסן היום במלון "אל־ג'זאיר", אין העין שוזפת תיירים.
חבורה חביבה של סטודנטים, חמישה גברים ובחורה אחת, שאלה אותי למטרת בואי. סיפרתי מה שסיפרתי. ״ואיך נראית לר אלג'יר?״, שאל אחד מהם. "זווינה" (יפהפייה), עניתי בערבית.
תיירים שהגיעו לכאן בעבר, מה הם חיפשו כאן? - שאלתי. "רובם פנו לעבר האתרים היפים ונאות המדבר שמציעה הסהרה האלג'ירית״. "ובמצב הכלכלי הקשה של היום, מי מממן לכם את הלימודים?", ״הלימודים באלג'יר הם חינם אין כסף, מכיתה א' ועד לסיום הלימודים האקדמיים".
גם הסטודנטים שזה עתה נפרדתי מהם וגם מוחמד, נהג המונית שלי, המליצו שאבלה את הלילה במלון אל־ג'זאיר, במרכזה של העיר. מלון הבנוי על המדרון, עם נוף מרהיב לעיר ולנמל, מועדף על עיתונאים וציוותי טלוויזיה.
מוחמד הציע לי להמיר דולרים בדינרים אלג'ירים. הדולר מבוקש כאן ושערו בשוק השחור מגיע ער ל־30 דינר. המלון, שידע ימים יפים יותר, היה ריק, למעט צוות טלוויזיה ספרדי. לבקשתי, קיבלתי חרר הצופה אל העיר והים. במרפסת חדרי עלעלתי בכותרות העיתונים שקניתי. העיתון "אל־שעב" - העם, הוא שופרו של המשטר הנוכחי. עיתון זה, רובו ככולו, עוסק במהפכת נובמבר. בגב העיתון, קריקטורה של הצייר "הארון", המבטא את המצב הכלכלי הקשח של אלג'יר. העיתון "אל־ח׳באר" - חדשות, הוא עיתון בלתי תלוי ומשקף נאמנה את פני הדברים.
ב־19.30 הגיעה לפגישה איתי חבורת סטודנטים מהפקולטה למשפטים. הצעתי שנשב בלובי והם העדיפו לשבת במקום בטוח יותר, רחוק מעיניהם של עובדי המלון. ישבנו בחצר האחורית של בר המלון, מתחת לסוכת גפנים. סופיאן, בוגר הפקולטה למשפטים, בודק מסביב לסוכת הגפנים, ספק בצחוק, אם אין "אוזניים לכותל". "לא שאני פוחד, גם לא איכפת לי שתציין את שמי בכתבה שלך", הוא מתנצל. "אני מתעב את המדינה ושונא את העיר הזאת. יש לי תעודה של עו"ד ושל בוגר מגמת מחשבים. עם הראשונה אני לא מצליח למצוא מקום עבודה. עם השנייה ביקשתי להתברג במפעל מסוים, ואתה יודע מה שאל אותי מיד מנהל המפעל? לא אם אני יכול לעבוד קשה, אלא האם אני מאמין באלוהים, מתפלל וצם ברמדאן. לא עניתי לו. פשוט קמתי ויצאתי. אני רוצה לשנות דברים, לעזור למדינה שלי, אבל הם לא נותנים לי הזדמנות. כשכבר התקבלתי לאחד המפעלים, וביקשתי לייעל את העבודה ולשנות דברים, והם אמרו לי שב במשרד שלך ואל תתערב כי אם יגלו שאתה כזה מוכשר, ויש לך כוח לשנות דברים, תהיה להם עילה לזרוק את מנהל המפעל ואת המהנדס', לכן, ביליתי את רוב שעות היום במשרדי, כשאני קורא ספרים. או ישן סמוך לשולחן מחוסר מעש".
"אני טוב בג׳אז", ממשיך סופיאן, ״מנגן בהרמוניקה ומבין בזה. יכולתי לעבור ברדיו ולתרום הרבה בתחום שלי. כשניסיתי להתקבל לרדיו, סגרו את הדלת בפניי. אותו טיפוס שסגר את הדלת בפניי, שהוא גם הממונה על מדור המוסיקה, אינו מבין כלום במוסיקה, אבל מקורב לשלטונות"
אני פונה לאנדריי, היושב ליד סופיאן, ושואל אם גם הוא חש תסכול. "אני רוצה לברוח מכאן", הוא אומר, "אבל לא יכול. אני רוצה לספר לך על בעיה כאובה, של כל חבריי הסטודנטים. אני משתוקק לטייל עם חברתי ברחוב, ולנשק לה בחופשיות, אבל לא יכול לעשות זאת כי האנשים ברחוב יכו אותי. הבנות כאן שומרות על בתוליהן עד לחתונה. אתה יכול לצאת כאן עם בנות, לבלות בחברתן, לעשות הכל, רק לא לשכב איתן. קשה לי להבין כיצר החברה שלי, בחורה משכילה, מהנדסת, עוסקת בפיסיקה גרעינית, נוהגת בדרך המסורתית בכל מה שקשור בגברים. נאגיב מחזק את דבריו "בסרטים בטלוויזיה בערוץ הממלכתי אף פעם לא תראה שם בחור מנשק לבחורה, הם מצנזרים את הקטעים הללו. זה נורא. זה מחנך את הדור הצעיר לחשיבה מעוותת וגורם להם להרבה קונפליקטים".
ואז אני שואל אותו: "בטלוויזיה בבית, אתה קולט 50 תחנות מכל העולם, שמשדרות גם סרטים פורנוגראפיים. מי מונע בעד הדור הצעיר לצפות בהם"?
"נכון", הוא אומר,"זו הצביעות במערומיה. כולם רואים שם הכל, אבל בערוץ הממלכתי מצנזרים".
"האם גם היום הכלה הטריה חייבת להראות את סדיניה המוכתמים ברם בליל כלולותיה, גם בקרב המשפחות המתקדמות״? שואל סופיאן. כולם כאן מהנהנים בראשיהם. ״באלג'יר, נשים שאינן בתולות לא מצליחות להתחתן". עאלי, ששתק עד עכשיו, מספר שנערות רבות מבתים הרוסים ומבתים טובים עוסקות בזנות. הן לבושות בבגדים מסורתיים ועוטות רעלה, עומדות לצד הדרך, וממתינות למכוניות של קליינטים שנדברו איתן מראש.
םופיאן: "האיש שבזכותו הצליחה התנועה האיסלמית לזכות ברוב מוחץ, היה הנשיא שאזלי בן ג׳ריד. שאזלי עלה לשלטון, אחרי הנשיא בומריין, שמת מיתה משונה, שאזלי עצמו היה אחראי למותו. שכנתי, שעבדה אז כרופאה בבית החולים שאליו הביאו את בומדיין, סיפרה לי שהנשיא מת בווירוס קטלני שעבר אליו מכלב. הנשיא, שאהב מאוד כלבים, קיבל חודש לפני כן במתנה משאזלי, כלב נגוע בווירוס, והוא זה שהדביק את הנשיא בומדיין. שאזלי, שירש את מקומו, כבר בתחילת דרכו, החל לשדוד את קופת המרינה ואת ההון שצבר, העביר לחשבונותיו בשוויץ, כדי לרפד לו בעתיד את אחרית ימיו, במנעמי העולם הזה. "המנגנון שחש בגזל הזה", ממשיך םופיאן, "העביר את רחשי ליבו לעם ובעם החלה תסיסה והתקוממות נגד הנשיא. שאזלי נלחץ, ירד אל העם, והציע לו להקים מפלגה מתוך השכבות הנחשלות ובכך לנתב את כעסו של העם לאפיקים אחרים. גרעיני התנועה האיסלמית המזוינים שצמחו תחת הנהגתו של בן עלי, "ג'יהת אל־ארבעה", קפצו על המציאה. הם ארגנו מנגנון משומן ויעיל, שסבב בכל המדינה, וחדר בעיקר לשכבות שלא ידעו קרוא וכתוב. בפתקית ההצבעה, לא הבדילו בין המילים. הם סיפרו להם שבפתקית הם מצביעים לבורא עולם, ובורא עולם הוא התנועה האיסלמית. לעצרות העם שאורגנו על ידם במגרשי כדורגל, היו נוהרים מאות אלפי מאמינים מהשכבות הנחשלות, והם היו מגייסים לאירוע את מיטב הטכנולוגיה האלקטרונית החרישה. קרני לייזר, שציירו על קו הרקיע, את האותיות "אין אלוה מבלעדי אלוהים והתנועה האיסלמית היא שליחו". הקהל, שלא ראה מעולם קרן לייזר, חשב שזו אצבע אלוהים.

"עבאסי אל מראני, שהיה המתווך בין שאזלי לתנועה האיסלאמית, המוח מאחורי עלייתה המטאורית של התנועה, (לסופיאן נודע שישב בכלא ומת שם), היה נואם מבוקש בעצרות הללו. הוא הטיף נגד הוללות ומתירנות ובעד חיי צנע ואהבת הבורא, אבל בעצמו חי חיי מותרות ונהג במכוניות מרצדס מפוארות. ״התנועה האיסלאמית זכתה בבחירות וצבא אלג'יר, בפיקוד הגנרל נזאר, שצפה את השואה המתעתדת לבוא על ארצו בגלל התנועה האיסלאמית, נטל את השלטון והכריז על מצב חירום. הוא גירש את שאזלי, החזיר את מוחמר בורייאף, (מאדריכלי ומובילי הכוחות המזוינים שלחמו בצרפתים), מגלות במרוקו ומינה אותו לנשיא המועצה העליונה. בודייאף, איש רודף צדק, בא בחשבון תחילה עם שאזלי הגנב וחבר מרעיו. ב־1992, מישהו בכוחות הביטחון, שהיה מקורב לשאזלי, דאג להחליף את שומריו הנאמנים של בודייאף ואחרים התנקשו בחייו באחת מעצרות העם״.
- ומי השליט היום?
רשמית, מאז ינואר 1992 המועצה העליונה, המורכבת מעאלי קאפי, מהגנרל נזאר ומהאדונים ראדה מאלק, אלטיג'אני הדאם ועלי הרון. יש גם ממשלה שבראשה עומד ראדה מאלק, המנסה להפנות את מרצה לפיתרון מהיר של בעיות שוטפות".
- מי השליט בצבא?
״במשך כמה חודשים נראה היה שהאיש החזק הוא הגנרל נידאר, שר ההגנה. הוא הרחיק את הנשיא שאזלי מכהונתו, ביטל את תוצאות הבחירות שבהן זכתה התנועה האיסלאמית בניצחון סוחף, הכריז על מצב חירום במדינה, כונן מועצה עליונה, החזיר את הגנרל בורייאף ומינה אותו לנשיא המועצה. הגנרל ניזאר, הידוע כאדם גס רוח, נשען על הזרוע הצבאית שתמכה בו. למרבה ההפתעה, ניזאר התפטר ביולי האחרון מתפקידו כחבר המועצה העליונה. יש שטוענים כי בגלל במצבו הבריאותי ויש הטוענים שסבל מהתמוטטות עצבים. השערות אלו נתגלו כלא נכונות״.
״כשהתפטר, מינה תחתיו את קודמו בתפקיד, שר הפנים, הגנרל זרוואל. מי שתפס את השלטון לאחר זרוואל, היה הגנרל מוחמר לעאמרי, שהיה מפקד כוחות היבשה כשהחלה מלחמת האזרחים. באחד מנאומיו אמר לעאמרי: "איני רוצה פצועים או שבויים, רק הרוגים". רברבנותו ומעשיו אילצוהו להתפטר באפריל 92 לנוכח המצב, הוא מונה למפקד הכוחות המיוחדים, וביולי האחרון, לאחר התפטרותו של ניזאר, שלעאמרי עמר מאחוריה, הוא מינה את הגנרל מאלק, יד ימינו של ניזאר כרמטכ"ל. לעאמרי גרם להתפטרותו של ראש הממשלה, עבדל סלאם, והחלפתו בראדה מאלק, באוגוסט האחרון. לאחרונה אף מינה 31 גנרלים חדשים למשרות חשובות, ודרש להעביר מתפקידם יותר מ־ 500 קאדים, שלטענתו הפריזו בסובלנותם ובאהדתם לטרוריסטים. הוא זה שהורה להוציא להורג שבעה מאנשי התנועה האיסלאמית באוגוסט שעבר ו־ 13 אחרים בתחילת החודש שעבר. הוצאות להורג אלו נועדו להבהיר שהוא שולט במצב ללא פשרות וללא עוררין".
" האם טרוריסטים קיצוניים של הפלגים האיסלאמים, שפגעו בכוחות הביטחון, בפוליטיקאים, בעיתונאים ואנשי אקדמיה, מקצינים את דרכי פעולתם"?
"לאחרונה", עונה נאגיב, "אנחנו עדים לרצח של שבעה זרים באלג'יר בתוך חודש. ער היום לא ידועה זהות המבצעים״.
" בכמה מוערך מספר הטרוריסטים המזוינים"?
"לפני שנה דיברו על 2,000 בבירה. כיום מספרם כ־6,000, בכל המרינה. כוחות הביטחון עצרו עד כה כ־9,000 חשודים והרגו יותר מ״1,800. זה לא חיסל את הטרור, אלא הביא להגברת"״.
" כיצד הם יכולים אנשי התנועה האיסלאמית שבצבא להמשיך ולבצע את תפקידם כנגד אחיהם הטרוריסטים"?
"הקצינים והנגדים בצבא נחלקים לשלוש קבוצות גיל: עד גיל 35 ,35־50 ו־50. הקצינים בני ה־50, שהשתתפו במלחמת השחרור של אלג'יר, שומרים על מסורת הלחימה הצרפתית וביסודם הם לאומנים אלג'ירים. גילאי 35־50 למדו בבתי ספר צרפתיים וחינוכם הוא חינוך מערבי. רובם גנרלים וקולונלים המוכנים לחסל ולדכא את התנועה האיסלאמית. ואחרונים, שגילם מתקרב ל־35, הם קצינים וחיילים צעירים שהיו בני 10 בשנות ה־70, אז החלו ללמד באלג'יר בשפה הערבית במקום בצרפתית. גורם זה הקצין את תמיכתם באיסלאם. צעירים אלו מושפעים גם מדרשותיהם של האימאמים במסגדים. אחד המומחים הצבאיים אמר ש־80 אחוז מהסרנים ומהקצינים הזוטרים משתייכים לתנועה האיסלאמית, ותור כ־5 שנים הם יהפכו להיות מפקדי גייסות והמפקדים הנוכחיים יפרשו לגמלאות. זה יביא שואה על אלג'יר כולה. ״לאור המצב העגום, הסתבר לוותיקי צבא השחרור העממי האלג'ירי, החל מניזאר וחבריו, שהצבא הוא מקור היציבות היחידי במדינה, ומשום כך אנחנו רואים שמהקיץ האחרון, תוגברו יחידות הצבא בז׳נדרמריה שמספר אנשיה עלה מ־10 אלפים ל־20 אלף איש, בפלוגות הביטחון הלאומי המונות כ־10 אלפים ובכוחות המשטרה המונים כ־30 אלף איש.
"גם מצבה הכלכלי של אלג׳יר בכי רע. החוב החיצוני מגיע היום ל־25 מיליארד דולר, והריבית השנתית על חוב זה היא 7.5 מיליארד דולר. הכנסות המדינה מסתכמות היום בכ־15 מיליארד דולר, כשגם הנפט האלג'ירי אינו פותר את הבעיה. השנה הגיעו ההכנסות ממנו לכדי 10 מיליארד דולר״.
לבסוף שאלתי את הסטודנטים מה הרגישו כשראו את רבין לוחץ את ירו של ערפאת. כולם ציינו ששמחו מאוד, וחלקם אפילו משתוקקים לבקר בת״א ובירושלים.
בחצות נפרדתי מהחבורה. הם המשיכו לשבת בלובי המלון עד הבוקר ואני פניתי לחדרי. בשעה שתיים בלילה נשמעו יריות סביב המלון, שהיו קרובות מאוד לחדרי. התעוררתי בבהלה והתקשרתי לקבלה, כדי לדעת מה בדיוק קורה. פקיד הקבלה הרגיע אותי ואמר לי שיריות כאן הם דבר שבשגרה. כוחות הביטחון מנצלים את שעות החשיכה, כדי לנקות את השטח מטרוריסטים, וזה קורה לילה לילה. הוא בירך אותי בהמשך שינה מתוקה, אבל אני לא עצמתי עין כל אותו הלילה.

קריספיל נסים