טבעם של עיתונאים שהם עטים על אירועים שיש בהם בשר. תוניס, בירת תוניסיה, הייתה זירת האירוע, גדושת בשר ועיתונאים. אני ברחתי לי אל האי הפלאי ג'רבה. מקום קסום. מטוסים עמוסים לעייפה פורקים וטוענים שם אלפי תיירים, לבנים כעין הסיד, שניצלו והשחימו לאחר שהפקירו את גופם לשמש על 170 ק"מ של טבעת החולות. ומכיוון ששחום יצאתי מבטן אמי וככזה גם הגעתי אל האי, הלכתי בעקבות רחשי לבי אל שכיות החמדה שבו ואל נבכי צפונותיו.
למה דווקא לג׳רבה? - כחמדן ספרים חולני משהו, מצאתי לפני שנים רבות אצל "שטיין ספרים" בירושלים, ספר קטנטן שנבלע בינות לספרים מאובקים, תחת השם "האי הפלאי". הספר הכיל את רשימותיו של נוסע מופלא בשם נחום בן־דוד סלושץ, שהגיע אל האי לראשונה ב־1906 באוניה צרפתית של חברת טואש, שהביאה אחת לשבוע נוסעים ומשאות מחופי לוב לנמלי תוניס. הוא נישבה בקסמו ובקסמה של קהילה יהודית מפוארת שחיה בה, ושב אליה שנית ב־1928.
בספרו הקטנטן, הוא מספר על מסורות ושיחות עם בני הקהילה, על מנהגים והליכותיהם, על פורים באי ועל סיפורי נפלאות. האוניה שהביאה את הנוסע םלושץ לחופי האי, נגררה בשלשלאות אל החוף, כי מי המפרץ היו רדודים, והמרחק בינה לבין החוף היה כשלושה ק"מ. חברת האניות הצרפתית שלחה לעברה סירה, העמיסה עליה בדוחק רב את הנוסעים והובילה אותם אל החוף. החתירה אל החוף, מספר סלושץ, נמשכה שלוש שעות והנוסעים שנעשו קצרי רוח, התלוננו על קילוחי המים שניתזו עליהם.
אלה היו תלאותיו של הנוסע סלושץ בתחילת המאה. אני בסופה של המאה, בעידן של שלום, טכנולוגיה וקידמה, עברתי בכניסתי לתוניס שבעה מדורים של גיהינום, ואי אפשר לא לספר על קהילת יהודי ג׳רבה בלא ההקדמה על תלאותיי.
בניגוד לעדת העיתונאים שצבאה לפתחו של ארגון השחרור, מדופנת ומשומנת בקשרים ובמהלכים במקום, נכנסתי כאחד האדם. בשדה התעופה הצגתי את הדרכון הישראלי שלי, ובחיוך מעודן משהו, נתבקשתי לסור ולשבת על ספסל מפוצל בן שלושה כסאות ולהמתין.
ההמתנה נתמשכה לה מ־10 בלילה של ליל חמישי עד 1 בצהריים ביום שישי, כ־15 שעות בקירוב, על אותו ספסל מפוצל, שלא הייתה כל אפשרות להתפרקד עליו. כל אימת שניסיתי, דופנותיו הכאובות נדחקו לתוך צלעותיי. אחת לשעתיים הייתי ניגש בנימוס רב אל השוטרים הרבים שצעדו באולם הכניסה הלוך ושוב, ושואל מה בנוגע אלי. והם, בנימוס, משיבים לי שאין תשובה, מבררים עדיין. כל אותו לילה נכנסו ויצאו נוסעים, פעמים שבני דודי מארצות השכנות אירחו לי לחברה על אותו ספסל מפוצל. הייתה שם משפחה מסוריה, אב, אם שברירית עטויה כולה בלבוש "חרדי־מוסלמי" ושני ילדיהם הקטנים.
שוחחנו על הא ועל דא, ובין היתר שאלתי איך זה שאזרחי מדינה ערבית בסוריה אינם נכנסים חופשי לבת בריתם הערבית תוניסיה. ברוב כעסם הם סיכמו ואמרו ש"אם הערבים לא מסתדרים ביניהם, איך יסתדרו עם אחרים". משנשאלתי ללאומיותי על ידי האם, השבתי שאני שכנם ממערב, מישראל. האם זינקה ממושבה כאחוזת
פנתה לעבר בעלה ולחשה על אוזניו את המידע. האב נטל את שני ילדיו ופנה עם אשתו לעברו של הספסל שנשען על הקיר שממול. עם שחר, אירח לי לחברה בחור צנום כבן 30, והציג את עצמו כפלשתיני מהכפר מסמיה. הוא את הכפר לא זכה לראות בחייו. מזה כחודש אין מאפשרים לו להיכנס לתוניס, הוא מוגדר כנוסע "בלתי רצוי", וככזה הוא בילה את החודש בנמלי תעופה בכל העולם. שוטרי נמל התעופה מכירים אותו, הוא יוצא וחוזר. הם גם מקצים לו את אחד מחדרי המשרדים, שבתוכו קבורה כורסה מהוהה, כדי שינמנם עליה, ואף מגישים לו ארוחות ארוזות.
ושוב נתבקשה לה אותה שאלה: איך זה שאחיך הפלשתינים שבתוניס אינם מתירים לך להיכנס לנחלתם, ואתה מצפה ממני שאחזיר אותך למסמיה? את תמצית כעסו משהייה רצופה של חודש בכל נמלי העולם, הוא ביטא בקללות עסיסיות על הארגון ועל מנהיגיו.
ב־7 בבוקר של יום ו׳ נקראתי למוח׳ברת (שלטונות הביטחון) של נמל התעופה, שם תוחקרתי קצרות ונאמר לי חגיגית שאין כל בעיה עם הכניסה שלי לתוניס. בשעות הקרובות יגיע האישור המיוחל. המתנתי בקוצר סבלנות, ולקראת השעה 1 ניגשתי לנציג המוח׳ברת והצהרתי חד־משמעית שסבלנותי פוקעת ואם אינם מעוניינים שאכנס, שיואילו להחזיר לי את דרכוני ואשוב על עקבי. תוך פרק זמן קצר הגיע האישור המיוחל.
שמח וטוב לב דהרתי עם העגלה למסוף הנוסעים המיועד לג'רבה.
לאי ג'רבה הגעתי בערב שכת. תשוש מתלאות הדרך, צנחתי על מיטה במלון אורחים קטן אל־חאג'י, הסמוך לגרעינה הקדום של העיר. התעוררתי מאוחר לקול שאונה של עיר ויצאתי אל הרובע היהודי. "מאתיים מטר מכאן", אמר הזקן הראשון. "כאחד קילומטר", אמרה מוכרת הכעכים הזקנה. וכבר אמדתי ברגלי למעלה משלושה ק"מ. השמש קופחת מעל, והאי, שצורתו כשן שנשרה לתוך הים מצפונה של הסהרה הלוהבת, קשור עדיין בטבורו אל חומו.
סופו שהגעתי אל ה"חארה אל־כבירה"(השכונה הגדולה), בה גרים היהודים. משמאלי, מתחם בית הקברות היהודי. אין רואים קברים, רובם מכוסים בשיחי צבר דוקרניים. לימין הדרך פועלים מקומיים, טרודים בבניה. פניתי לעברם ושאלתי היכן גרים כאן יהודים. שם, הצביע אחד. "ומה מצבם היום עם פריצת הדרך לשלום"? - שאלתי."אומר לך את האמת", אמר, "איננו אוהבים יהודים, ויותר מזה אין לי מה לומר".
המשכתי בדרך המובילה אל ה"חארה", עד לפאתיה. מימיני ניצב בית, כשסמוך לגרם המדרגות שהוביל למפלסו העליון, הייתה מצוירת מנורת חמישה קנים הפוכה ומעומדת, כשמשני ציריה חוברים לה שני דגים, האחר לימין והשני לשמאל. מבעד לחלונות נשמעה שירת תפילה. טיפסתי בגרם המדרגות ונכנסתי לאולמו של בית הכנסת. המראה היה מדהים, כאילו שדבר לא נשתנה למן תיאוריו של הנוסע סלושץ ועד היום.
חללו של בית הכנסת היה מוקף בדרגשי אבן שעליהם היו פרושות מחצלאות. הזקנים והנכבדים ישבו עליהם, כשרגליהם מכונסות תחת גופם, לבושים בג'לביה לבנה וחגיגית, כשעל ראשיהם מצנפת אדומה, שאשייה (בערבית). הצעירים שבחבורה ישבו על ספסלי עץ, לבושים בלבוש חגיגי של שבת. מהתקרה נשתלשלו מנורות שמן ונרות נשמה ועל הקירות היו תלויות קופות צדקה, הוראות השעה ותקנות למתפללים כתובות בערבית ובעברית. נפקד מקומו של ארון הקודש, ובמקומו בנו בקיר המזרח שישה מקמרים והציבו דלתות עץ בכל מקמר. בחללו של המקמר מוצב ספר תורה, כנגד ששת ימי בראשית. האור חודר דרך שנים- עשר חלונות קרועים בתקרה, כנגד שנים – עשר שבטי ישראל. הקהל היה שקוע כל כולו בהאזנה לקריאת התורה, והוא עמד על כך ש"בעל הקורא" ידקדק היטב בקריאתו. הרב היה מעיר לו ומנגן לפניו את תיבות הטעמים הפגומים והחסרים, ומרוב שהיו שקועים בהאזנה ל"בעל הקורא", לא נתנו דעתם לאורח המוזר שפלש לחדר התפילה.
מכיוון שאצה לי הדרך, בירכתי את קהל המתפללים בשבת שלום וירדתי בגרם המדרגות. בחוץ המתינו לי שני שוטרים לבושי אזרחית. הם ברכוני לשלום וקראו בשמי. שאלו להיכן פני מועדות, ועניתי, שעד שהקהל יסיים את תפילתו, הייתי מאד מעוניין לבקר ב"ע'ריבה", האתר המקודש ביותר ליהודי תוניס. הם הזמינו אותי לעלות לרכבם ונהגו בי מנהג של כבוד כל אותו היום.
הע'ריבה, מקדש יהודי תוניס, סמוכה ל"חארה זע'ירה"(השכונה היהודית הקטנה), המכונה בפי יהודי ג׳רבה גם בשם "עיר הכוהנים". רוב תושביה, כך מספרים, נמנה עם שושלת כוהנים שהגיעה לכאן לאחר חורבן הבית הראשון.
רווחת גם הסברה שתושביה הראשונים היו מאנשי שלמה שהגיעו לכאן באניות תרשיש, וכולם נמנו עם שבט זבולון. משום כך נפוצה בג'רבה הח'מסה המקומית, המצוירת כמעט על כל בית, מנורה כפולה שבשני צידיה דגים, סמלו של שבט זבולון אשר לחוף ימים ישכון. הנוסע בנימין השני, לפני כ-130 שנה, מספר, כי זקני האי סיפרו לו על אבן שמצאו באי ועליה היה חרוט: "עד פה בא יואב בן-צרויה

שר צבא דוד המלך״. וקבלה בידיהם שהאבן נגנזה ומקומה בין אבני המסד של בית הכנסת אל־ע'ריבה, האתר המקודש ביותר ליהודי תוניס.
לדברי כוהני ג'רבה, מסורת בידם, כי אבותיהם הגיעו לאי בעת חורבן הבית הראשון, והביאו עמם דלת מדלתות בית המקדש, אשר הצילו מתוך השריפה והציבוה בבית הכנסת אלע'ריבה. סביב מקדש המעט, נבנה קומפלקס אדיר של חדרים. בל"ג בעומר נוהגים אלפי יהודים מתונים ומהפזורה לערוך במקום הילולה.
מפאת כבודה של השבת וכבודו של המקום, לא נתאפשר לי לבקר בתוך האתר. חזרתי על עקבי, אל ה"חארה" הגדולה. תפילת השבת נסתיימה זה מכבר, זקנים וזקנות לבושים בלבושם המסורתי ישבו בפתחיהם של בתים. הנשים עטו לראשיהן שביס אדמדם שבו קרועים שני חורים, דרכם הן מוציאות את צמותיהן הקלועות. על גופן בגד רקום בחוטי זהב ועליו צעיף בגווני כחול או אדום היורד מהראש ומכסה את בגד הגוף. הרחובות שקקו עליצות של פעוטות וקול צחוקים של נערים ונערות. כולם אחרי הקידוש ולפני הוצאת ה"דפינה" וה"הריסה" (החמין של יהודי תוניס).
משפחת חדד, דני ודולי, הזמינו אותי ואת שוטרי החרש לארוחת צהריים בביתם, לא לפני שהבטיחו לי לראות את תושבי השכונה נוהרים ב־12 בצהריים למאפיה הציבורית, כדי לחזות בהוצאת ה"דפינה" וה"הריסה". בשעה היעודה נהרו גברים וילדים, נושאי
סלים, אל המאפיה. הם פינו דרך לאורח שבא מארץ ישראל ואפשרו לי לראות מקרוב את הוצאת ה"דפינה".
חללה של המאפיה שקק חיים והמולה. ליד פתח התנור עמד ערבי, "גוי של שבת", כשהוא מוציא ביעה את הסירים אחד לאחד ומניח אותם על מחצלת שהייתה פרושה על הרצפה. וכל בית אב נוטל את סירו. הנחת הסיר על המחצלת, מאפשרת לבתי האב ליטול מתוך הסיר את הכמות שהם צריכים ולבקש מ"גוי של שבת" להחזיר את הסיר לתנור ולאפשר לך לאכול את הנותר מאוחר יותר. וכשתחתית הסיר באה במגע עם הקרקע, חל עליך איסור להחזירו לתנור.
חזרנו עם דני לביתו, והסבנו אל השולחן כל בני הבית עם שוטרי החרש, והשיחה גלשה. מסתבר שדני נמנה עם הצורפים של השכונה. משלח יד שבו עוסקים מרבית הגברים היהודים של ג'רבה. כל הצורפים מרוכזים ברובע הצורפים של העיר, ומלאכתם מפרנסת אותם בכבוד. דולי היא עקרת בית מסורה, מדברת עברית רהוטה, כמו כל תושבי ג׳רבה היהודיים, גדולים כקטנים.
דני הגיש לשולחן ערק, מעשה ידיו להתפאר. ערק תאנים. יהודי האי נוהגים להכינו בעונת השפע של התאנים, ודולי הגישה ממעשה ידיה ריבת תאנים מצוינת. שוטרי החרש שהפכו בארוחה זו לבני ברית קרובים, שאינם ממלאים את תפקידם כהלכה, עטו כמוצאי שלל רב על ה"מחיה"(מים חיים, הערק של יהודי ג'רבה), והערו אל קירבם כמות הגונה. אלמלא מפקדם, שהגיע בסיומה של הארוחה ונזף בהם על חריגה חמורה מהמשימה שהוטלה עליהם, היו גוררים אותם משם על אלונקות.
מנהג שתיית יין שרף או מחיה אצל יהודי ג'רבה, נחשב למידה רעה ומגונה, וזכורני שהרמב"ם בשל מידה מגונה זו, אף מפריד בין יהודי האי ג'רבה לכלל ישראל.
וכבר אמרו ראשונים, שילידי ג'רבה ניכרים בכוסם, בכיסם רוצה לומר בקמצנותם - ובכעסם. כשהם עוברים לגור בעיר אחרת, כשמורא רבניהם רחוק מהם, הם הופכים להיות אנשי ריב וקנטרנים. אודח על האמת, במפגש הקצר שהיה לי עם הקהילה, לא נתקלתי באף אחת מן המידות הללו. להיפך.
לדני ולדולי שלושה ילדים. בן ושתי בנות. הגדולה בת 18, חוה שמה. נחשבת לעילוי בבית ספרה. היא לומדת בבית הספר המוסלמי ונחשבת לתלמידה המצטיינת ביותר בכל המקצועות, ובעיקר בשפה הערבית הספרותית. כששאלתי את דולי ודני, מה תעשה חוה בסיום לימודיה, ענו לי שהם מתכוננים לשלוח אותה לצרפת להמשך לימודיה.
מכאן ואילך נסבה השיחה על הע'ריבה. דולי סיפרה על נסים רבים שאירעו לאנשים שבאו להתפלל ולהשתטח בע'ריבה. נשים נוהגות עד היום לכתוב בקשות על ביצים שלוקות ולטמון אותן במערה, מתחת לאבני המסד של הע'ריבה, וחזקה בידן שישאו את בחיר ליבן ושיילדו בנים ותאומים. אלפי התיירים הפוקרים את האי לא פוסחים על אתר קדוש זה, וכבר ראיתי במו עיני מדריכי תיירים מקומיים העומדים לנוכח קבוצתם ומספרים מנפלאות המקום.
לפני שנפרדתי מדני ודולי, שאלתי אותם למה הקהילה לא עולה ארצה. הם ענו לי שמצבה של הקהילה שפיר, האנשים מתפרנסים בכבוד מעבודת הצורפות, והיחס של המקומיים משביע רצון.
ביתו של דני, כבתי ה"חארה", בנוי בתוך חומה מרובעת של חדרים, שפניהם אל חצר גדולה. מעין מתחם מרובע. במרכזה של החצר גינת צמחי תבלין ובושם, כשמתוכה מזדקרת "צלחת", הקולטת למעלה מ־50 תחנות בעולם, לרבות הערוצים שלנו, בחדות ובבהירות העולה על זו שאני קולט אצלי בבית.
ליבם נמלא גאווה על הניצחון שהנחילו הישראלים לצרפתים (בכדורגל), ובסיומו יצאו כולם לחגוג ברחובות השכונה. רחובות ה"חארה" הוא מושג שאול. אין כאלה בשכונה היהודית. יש סמטאות שאין בהן לא ריצוף ולא אספלט, אלא אדמת חול ואבק דרכים, וכל המהלך בהן מעלה שובל של אבק, והתחושה היא שהתושבים עושים לביתם יותר מלחצרם.
קהילת יהודי ג'רבה מונה כ־800 יהודים, והיא הקהילה הגדולה ביותר בתוניס. אין לך קהילה אחרת בצפון אפריקה המנהלת אורה חיים מיוחד במינו ושומרת בדבקות רבה על דתה, אורחותיה ומנהגיה, כקהילת יהודי ג'רבה. גם לאחר שעזבוה רוב תושביה היהודים, חן מסורתה עדיין מושך את כל מי ששמע את שמעה. תושביה החיים בארץ זוכרים אותה בגעגועים רבים והם קוראים לה עד היום "פרוזדורה של ירושלים"(שקיפת ירושלים).
תולדות יחסיה עם האוכלוסייה הערבית ירעו עליות ומורדות. תקופת שלטונו של הנשיא בורגיבה נזכרת לטוב, למרות שהיו בה גם אורות וגם צללים. "במלחמת ששת הימים", מספר דני,"פרץ גל פרעות נגד יהודי תוניסיה, שלא פסח גם על יהודי ג'רבה".
עלייתם של יהודי ג'רבה לארץ, שהחלה בשנות ה־60, גרמה לסכסוכים בין יהודים לערבים באי. הערבים ניסו להשתלט על בתי יהודים שעלו ארצה והקהילה מנעה זאת מהם. באותה עת, הילדים המוסלמים העלילו על בנו של כמוס חדאד, שלמד בבית הספר הערבי, שהוא שרף את ספר הקוראן. ומשנודע הדבר ברבים, פשטו כנופיות ערביות על בתי היהודים, פרצו לבית הכנסת על שם רבי בצלאל, הוציאו מן ההיכל שישה ספרי תורה ושרפום כליל.
מכל מקום, השכונה היום פורחת ותוססת ומחירי הדירות בה האמירו לשחקים. הקהילה בונה, מתרחבת וגדלה, ואין צריך לומר שפעמיו של השלום בינינו לבין שכנינו מיטיב עם הקהילה.
לפנות ערב טיילתי בעיר עם חזקאל(יחזקאל בעברית), מורה לעברית בקהילה, שהחליט שעסקי זהב מכניסים יותר מהוראת עברית, ופנה למסחר.
במוצאי השבת הבדלתי בין קודש לחול עם הוריו הזקנים של דני, ובסיום ההבדלה, צבאו עלי תושבי השכונה כדי לשמוע בתשוקה רבה סיפורים מארץ הקודש. הם סיפרו לי שאייבי נתן ביקש להעלות את עצמותיהם של קדושי הקהילה לארץ והם התנגדו בתוקף, ושיעל דיין ביקרה בשוק הצורפים ובקהילה וזכתה ליחס עוין וקריר, וזאת בשל התרפסותה לפני "ארגון השחרור".

נסים קריספיל