בילדותי, המרחבים היו פתוחים יותר. הרבה ירוק ומעט אורבאני. זה היה צריף-שדות, קיבוץ-שדות-כרמל. מה שמעבר לכרמל היה משאת נפש. הרבה ממה שעלה על השולחן היו ירקות שדה שאימא שלי עיבתה בהם את הדלות של החיים וקישטה בהם את שולחן העץ הסוכנותי. אדון "סברס", אף שהיה "חצוף וקוצני", היה גם הפילנתרופ שלי. הוא מימן לי את מנעמי הילדות וגם את המחברות והספרים. הרבה לפני שהחלה החופשה הגדולה, הייתי מתקין את קופסת השימורים החלודה בקצהו של ענף אורן וממתין לצליל הפעמון האחרון של השנה. עם ענף האורן בידי האחת ומיכל פח חלוד בידי השנייה, הייתי שועט לעבר מה שהיה פעם הכפר הערבי "מג'דל". קופסת השימורים הייתה חובקת את הפרי העסיסי וסיבוב ימני של הקופסה היה שובר את מפרקתו. תנועה איטית ומדודה הייתה מובילה אותו אחר כבוד למיכל  החלוד. קוצים חדים ודוקרניים היו נוחתים על החלקות החשופות של גופי ומוצאים משכן בין קפלי בגדיי. את הפירות הייתי שוטף במעיין הנסתר של הכפר ונושא אותם על גבי לעבר מה שהיה פעם מפעל לעיבוד יהלומים. על פיסת בטון בפתחו של המפעל, הייתי מסדר אותם בכעין פירמידה וממתין  לטוב ליבם של הפועלים. עם השנים נעשיתי אומן בחיתוך ובקילוף הפרי. חריץ אחד לאורך ושני חיתוכי צד. תקיעת האגודלים בין הקליפה למחשוף הפרי  ומשיכה כלפי מטה הייתה מותירה את הפרי העסיסי במערומיו. בשעות הרבות שלא קנו, הייתי עסוק בהוצאת הקוצים הטורדניים שנבלעו  בבשרי. עיתים שהייתי מקלל את משמרות הניקיון של בית הספר שדאגו לקצוץ את ציפורניי ועיתים שהייתי מקלל את היום שבו נולדתי לעולם. זה היה קו החיכוך הראשון שלי עם הבוטניקה. לימים קראתי לו "אתנו בוטניקה קוצנית".

סברס. צילום: נסים קריספיל

לימים, עברתי ללמוד בבית הספר התיכון  חקלאי "כפר הנוער הדתי" בכפר חסידים. בית הספר שכן בעיבורו של חורש אלוני תבור. מורה אחד בשם "גוטמן" לימד אותי בוטניקה, מתמטיקה  וגיאוגרפיה. לגוטמן הייתה רעמת שיער ובלורית משובבת. אבל לגוטמן לא היה ספוג כדי לנגב בו את הגיר שעל הלוח. גוטמן היה מוחק את  הכתוב בכף ידו הגרומה ואח"כ , בלי משים, הוא היה מעביר את כף ידו על פניו ועל בלוריתו. בשיעורי הגיאוגרפיה שלו, הוא היה מצייר על הלוח את המדינה שלמדנו עליה, לפי כמות הגיר שהייתה על פניו ובלוריתו יכול היית לדעת, אם המדינה הייתה גדולה או קטנה. גוטמן העניק לי את האהבה הגדולה שלי לצמחים. לא נדרשתי אז ל"מגדיר", גוטמן היה ה"מגדיר" שלי.

השנים נקפו, ותעתועי החיים הובילו אותי לפתחו של בית ספר שדה הר גילה. בתרמילי צררתי את "המשנה הסדורה" שלמדתי בבית מדרשו של גוטמן, אבל את המודרכים שלי לא עניינו מספר עלי הכותרת או הגביע של הצמח. הבקיאות שלי בזיהוי צמחים הייתה לי לרועץ והמטיילים שלי השתעממו עד מוות. "לא יכול לבנות את ההדרכות שלי רק על אתרים ונוף" אמרתי לעצמי ברגעי התסכול שלי. האדמה הזו שאני צועד עליה מניבה ירק רענן ואף שאני עושה השתדלות יום יומית שלא לדרוך עליו, אני לא מצליח להתעלם ממנו". ואז, ביום אביבי כשהמדרונות המשתפלים לאפיקו של וואדי קלט נתכסו בגון ירקרק. פגשתי ברועה זקן מיריחו שהשקה את עדרו באפיקו של הנחל. המטיילים שלי גם הם הרוו את צימאונם במי עין פוואר וישבו לאכול. אני ניצלתי את מחצית השעה, חברתי לרועה, הוצאתי מתרמילי "טיון דביק" שקטפתי סמוך לבית ספר שדה הר-גילה ושאלתי אותו לשמו הערבי. ללא היסוס הוא ענה לי : "עישבת אטיון" – צמח הטיון. "אני יודע שקוראים לו טיון בעברית, אבל איך אתם קוראים לו בערבית"? שאלתי. "טיון" הוא חזר ואמר. ואז הבנתי שמקור השם העברי לצמח הוא בערבית.מוחמד הוסיף והאיר את עיני שמקור שמו הערבי של הצמח הוא בבית הגידול שלו. כיוון שהוא גדל על קרקע של "טין" – "חוואר". ועוד המשיך לספר שהצמח מרפא 40 מחלות, מה שמעיד עליו שהוא תופס מקום של כבוד ברפואה העממית הערבית. "ומה לגבי העלים הדביקים שלו"? שאלתי. מוחמד סיפר לי שבעונת הקיץ כשהפלאחים הערבים קוטפים את פירות הצבר, כדי להרחיק מהם את הקוצים הדוקרניים, הם חובטים בהם באגודות טיון. הקוצים נדבקים על נקלה לעלים הדביקים ובכך הם נפטרים מהקוצים ויכולים לטפל בקילוף הפרי ללא חשש.

אין ספק, שהמפגש עם הרועה הזקן באפיקו של וואדי קלט היה רגע "ההארה" שלי. עד אז לא ידעתי ש"לכל עשב ועשב יש שירה משלו ומשירת העשבים נעשה ניגון". מאז, את מעט הימים הפנויים שלא עסקתי בהם בהדרכה, הקדשתי למחקר שדה. בבקר השכם, נהגתי לעמוד על אם הדרך בית ג'אלה בית לחם, על-מנת לעצור את האוטובוס הערבי שהסיע את ערביי יהודה ושומרון מבתיהם למגזר העירוני. האוטובוסים הללו עצרו היכן שהורתה להם לעצור. וכך מצאתי את עצמי מכתת את רגליי מ"אם הדרך" לעבר הכפרים הנידחים שבשוליים. המפגש הראשון הניב את הכתובת הבאה. ודף האינפורמנטים שהיה עלי לבקר החל להתמלא. היה לי עניין רב בזקנים ובזקנות שעסקו ברפואה עממית, הלכה למעשה. כאן הייתה חלוקה ברורה. לכל מרפא עממי היה תחום התמחות. רופאי עשבים, מקבעי שברים , מגרשי שדים ורוחות, מרפאים באמצעות קמעות, מרפאים באמצעות כוויה, עוקרי שיניים, נשים המתמחות בהיריון ולידה ועוד. בשלבים הראשונים של המחקר לא הכרתי את שמותיהם הערביים של הצמחים. לפיכך הצטיידתי בתמונות שלהם אותם הראיתי לאינפורמנטים. היה חשוב לי להוציא את האינפורמנטים לשטח, בקרבת ביתם או רחוק יותר. שמות הצמחים היו שונים מאזור לאזור. לכתלה החריפה קראו בשומרון בשם "קטילה" . ביהודה "אהניידה" ובדרום הר חברון בשם "סלימנייה". בנוגע לכתלה החריפה גיליתי שוועדת השמות שהעניקה שמות לצמחי ארץ ישראל אימצה את השם הערבי לצמח. בטענה שהשם הערבי "קטילה" הוענק לצמח על שום שהוא גדל על כתלים. אלא שוועדת השמות לא דרשה וחקרה מספיק. מקור השם הערבי לצמח הוא במרירות הרבה שלו ושמו רומז עליו שהוא צמח קוטל – הורג ולכן ראוי היה שיקרא בשם "קטלה" וייכתב באותיות ק' ו- ט'.

השמות הערביים לצמחים  לא הוענקו להם על-ידי וועדת שמות, אלא על-ידי הרועים ועובדי האדמה שהיו אנשי השטח. צורתו, צבעו ושימושו של הצמח היו מרכיבים שעוררו את דמיונם והעניקו לצמח את שמו. לפיכך, השמות הערביים לצמחים הם פשוטים יותר מהשמות העבריים לצמחים (ארכובית שבטבטית, עכובית הגלגל). קחו למשל את הצמח "לוף ארצישראלי". התפרחת שלו בנויה מעלה מעטפת גדול שמתוכו מתרומם עמוד שחור. העמוד השחור הזכיר לבני דודינו הערבים "איבר מין" ולכן הם קראו לצמח בשם "אר אלעביד" שפירושו: איבר המין של הכושי. שמו הלטיני של הצמח Arum  נגזר מהשם הערבי "אר". באו היהודים ואמרו: Arum  ,מזכיר את השם אהרון, עמדו וקראו לצמח בשם העממי "מטה אהרון". ל "רקפת" אספתי למעלה מ-30 שמות בערבית וזאת בשל צורתו המיוחדת של הפרח. במחקר זה נעשה ניסיון לוודא את מהימנות המידע באמצעות הצלבת מקורות וזיהוי הצמחים במדויק תוך השוואה לספרות העתיקה והמודרנית.

במסגרת המחקר, נתתי את הדעת גם על צמחי בר לתועלת האדם. רוצה לומר: על צמחים הנאכלים על-ידי "עם-הארץ". או כאלה שעושים בהם שימושים מיוחדים כמו: קליעה, סלים, חבלים, צבעים, שמן, בושם, רעל.

במהלך עבודת המחקר שנמשכה למעלה מ-10 שנים, חברתי ל "סקר  צמחית הבר בישראל כמקור לתרופות "שנערך ע"י פרופ' דן פלביץ ז"ל ממינהל המחקר החקלאי שעמד בראש צוות מדענים שכלל את פרופ' זהרה יניב, פרופ' אמוץ דפני מאוניברסיטת חיפה ו פרופ' יעקב פרידמן מאוניברסיטת תל-אביב.

מרפא עממי מהכפר שיקבא שבשומרון. צילום: נסים קריספיל

פרק ב' של המחקר התמקד באיסוף מידע אתנו בוטני אודות השימוש בצמחי בר בקרב קבוצות אתניות שונות בארץ : בדואים, דרוזים ועדות ישראל השונות. החלק המרגש ביותר בפרק השני של המחקר היה המפגש הבלתי אמצעי עם האימא שלי. הבית המרוקאי שלי היה בית פטריארכאלי, אנחנו כילדים לא יכולנו לדבר עם האבא והאימא על שום נושא שבעולם. השיחות הרגילות שהיו בבית נסבו סביב מטלות שונות שהוטלו עלינו. במהלך עבודת המחקר בקרב עדות ישראל  הגעתי גם לאימא שלי והתחוור לי שיש לה ידע עצום ברפואה העממית של יהודי מרוקו. מצאתי את עצמי יושב שעות רבות עם אימי בשיחות מרתקות , מה שלא עלה בידי לעשות כילד.

במהלך המחקר רואיינו על-ידי למעלה מ-300 אינפורמנטים. אחד מהבולטים שבין האינפורמנטים היה שיח' מוסטפא אנובאני מהכפר לובאן אשרקייה שבשומרון. כשפגשתי בו לראשונה, הוא היה בן 100. זקוף, בריא כשכל השיניים היו "נוכחות" בתוך פיו. בגילו המופלג, הוא יצא אתי לסיורים בשטח וערך לי הכרות עם צמחי מרפא באזור השומרון. ביתו של השיח' היה מלא במבקרים שבאו לקבל ממנו עצה או מזור, יהודים כערבים. באחת ההזדמנויות שאלתי אותו, מה הסוד שלו לאריכות ימים ולבריאות טובה. שיח' מוסטפא גילה לי שהוא מתחיל את הבקר שלו בשתייה של חצי כוס שמן זית. שמן זית להערכתו מחזק את הגוף ומעניק מזור לכל המחלות בגוף.

בשנים בהן התגוררתי בבית ספר שדה הר גילה, סופחתי לחטיבת איו"ש שהייתה מורכבת מתושביו היהודים של אזור יהודה ושומרון. באותה עת החלו ניצני המרי של האוכלוסייה הפלסטינית. ואנחנו כחיילי מילואים היינו מחוסרי עבודה. למעט סיורים שמטרתם הייתה להפגין נוכחות, לא עשינו דבר. גם במסגרת המילואים שלי ניצלתי את סיורי השטח והפכתי אותם לסיורים להכרת "מרפאים עממיים ביהודה ושומרון". מיותר לציין שהסיור הפופולארי ביותר שהחיילים רבו ביניהם כדי ליטול בו חלק , היה הסיור שלי. בדרך זו ערכתי הכרות מעמיקה "למתנחלים" כפי שנקראו אז, בכל מה שקשור לכפר הערבי המסורתי. הם יצאו נשכרים וגם אני.

הידע הרב שצברתי העצים את נוכחותי והאדיר את כבודי בעיני האינפורמנטים שלי. אנחנו לא יכולים לחשוב על זה שרופא יכול להיות חולה, כי לרופא יש את כל הכלים והידע לרפא את עצמו. כך התייחסתי בהתחלה לאינפורמנטים שלי, עד שגיליתי שגם הם בני-אדם וגם הם זקוקים למזור. אלה שנדהמו מעוצמת הידע שלי היו מסתודדים איתי מאחורי סורג ובריח, כדי שאיש מאלה שמכירים אותם כמרפאים לא יראה ולוחשים על אוזני בעיות מבעיות רפואיות כמו: אם אני יודע על צמח שיכול לרפא בעיות בברכיים, למנוע התקף נפילה(אפילפסיה), עצירות בדרכי השתן ועוד.

המידע הרב שרכשתי שירת אותי בהדרכה. הבקיאות שלי בזיהוי צמחים והידע האתנו בוטני חברו יחד והעניקו להדרכה מימד איכותי. רבים היו המטיילים שדחפו אותי להעלות על הכתב את התכנים שהם נחשפו אליהם בהדרכה. עד שביום בהיר אחד החלטתי לעשות מעשה ולכתוב ספר שיעסוק בצמחי מרפא ותועלת של ארץ ישראל. במהלך הכתיבה הסתבר לי שאי אפשר לדחוס את כל הצמחים לכרך אחד ואז כתבתי את הספר הראשון שלי בסדרה "ילקוט הצמחים" שכלל את הצמחים שהתחילו באותיות א'-ג'. עם שיצא הספר לאור, הלכתי לנוח שנה על זרי הדפנה. קוראים נזעמים שרכשו את הספר שיגרו אלי מכתבים כעוסים בנוסח: " מה אתה חושב לעצמך, עבדת עלינו בעיניים, תקעת אותנו עם האותיות א'-ג', מה עם היתר"? לא הייתה לי ברירה, נאלצתי לשבת ולכתוב בלילות כשאני אחרי יום עבודה מפרך בחברה להגנת הטבע ורק כעבור 5 שנים הצלחתי לסיים את הפרויקט.

שיח' מוסטפא אנובאני מהכפר לובאן אשרקייה שבשומרון. צילום: נסים קריספיל

ב1988 עת פרצה האינתיפאדה הראשונה, הכניסה לשטחי יהודה ושומרון הייתה כרוכה בסכנות ובחירוף נפש. בית ספר שדה הר גילה צמצם את עבודתו באזור עד-כדי השבתת פעולתו. החיים בהר בצל האינתיפאדה היו בלתי נסבלים ואז החלטתי לעבור לעיר ערד ולהמשיך במחקר שטח בקרב הבדואים של הנגב. ב-1993 נפתחו שעריה של מרוקו בפני מטיילים, זו הייתה גם השנה שבה התחלתי את עבודת המחקר שלי במרוקו אודות "פריסת הישובים היהודיים במרוקו". המחקר נמשך כ-10 שנים. במהלכו התוודעתי לראשונה לשווקי התבלינים וסממני המרפא של מרוקו. אף שעבודת המחקר שלי עסקה בנושא אחר לחלוטין, לא יכולתי שלא להתבשם מריחם ומססגוניותם של השווקים. כששאלתי את האינפורמנטים הערבים בארץ על מקורות המידע שלהם, הם תמיד ציינו שהם למדו את התורה ממרפאים עממיים מוגרבים שהיו מומחים גדולים בתורת העשבים, אבל עיקר מומחיותם הייתה במאגיה ובכישוף.

הדרכון המרוקאי שהעניקו לי שלטונות מרוקו, פתח לי צוהר לארצות ערביות נוספות כמו טוניס, אלג'יר, לוב ותימן. אני זוכר את עצמי בתימן מתחקה אחרי עקבותיו של המשורר היהודי הדגול ר' שלום שבאזי. כשהגעתי לעיר תעיז , הסתבר לי שהתימנים בנו על  ציון קברו "מתנ"ס" מקומי. בשולי הגבעה המשתפלת מ"המתנ"ס" איתרתי ניקבה שהובילה למעין קדוש. יהודי תימן העריצו את ר' שלום שבאזי והפכו את ציון קברו לאתר קדוש. במהלך ההשתטחות על הקבר, נהגו המבקרים לזחול לתוך הנקבה, להגיע למעין הקדוש , לשתות מזרזיף מימיו וליטול ממנו מים בכליהם. הם ייחסו למים סגולות מרפא רבות. לא רחוק ממה שהיה פעם קברו של ר' שלום שבאזי, שוכן מסגד עתיק מן המאה ה-12 . בקרתי במסגד ובקשתי מה"ח'טיב" – הדרשן רשות לצלם אותו. "עם כל הכבוד לאח המרוקאי", אמר לי הדרשן, "סור למזרקה הסמוכה, רחץ את רגליך, ידיך ופניך ואז תצטרף אלינו  לתפילת בין הערביים, בתום התפילה, ימצא אחינו המרוקאי זמן רב לצלם את המקום". אני, שלא התפללתי מעולם במסגד,לא היו נהירים לי סדרי ה"כריעות". חששתי שמא אתבזה לפני מארחיי והם יגלו עד-מהרה שיהודי אני. עשיתי כמצוותו של מארחי, טהרתי את גופי במי המזרקה, נכנסתי לחללו של המסגד. על שטיחי הרצפה היו מתוחים רצועות גומי, מאלה שהידקו בהן בעבר את התחתונים לגוף. עמדתי בליבה של שורת המתפללים שהתיישרה לאורכה של רצועת הגומי. אני זוכר שבמעמד מכובד זה לחשתי על ליבי את המשפט הבא:"כאשר אבדתי, אבדתי. איזור אומץ בחורי, הרי אין לך עניין שיתלו אותך בכיכר העיר תעיז בטענה שיהודי טמא התפלל במסגד. תנהג  בדיוק כפי שאתה נוהג בריקודי עם. תעשה מה שעושה זה שלצידך וזה שלפניך". וכך נהגתי. הטעות היחידה שעשיתי, הייתה בסיומה של התפילה, שעה שנפרדים המתפללים זה מזה. הם מפנים את הראש לימין ואח"כ לשמאל. אני נהגתי ההפך. בתום התפילה אמרתי לעצמי, שאלוהים הוא אחד וזה לא משנה אם אתה נושא אליו תפילה ממסגד, כנסיה, או בית כנסת. המסע בתימן  חצה את מטעי "הקת הנאכל" - הגאת של יהודי תימן. שיח שגובהו 2 – 4 מ'. בתימן הוא מכונה בשם "פרח גן-עדן" ותופס את שטחה של חקלאות-המדרגות. רוב האוכלוסייה – נשים כגברים לועסים את האמירים הצעירים של הגבעול. הבוקר של המגדלים מתחיל במסע אל שווקי הגאת. הצרכנים משכימים קום כדי לקנות את הסחורה המשובחת. משעה 10:00 ועד השעה 14:00, תימן "סגורה ומסוגרת", אין יוצא ואין בא. כולם עסוקים בלעיסת גאת. מחסני הגאת הלעוסים שבפה הולכים ומתמלאים. הלחי תופחת , מתעגלת ומקבלת צורה של כדור. העיניים מזדגגות והשלווה שורה בכל. נהגי המשאיות לועסים תוך כדי נסיעה ואת הפסולת הם זורקים מהחלון. הכבישים נראים "מרוצפים" בפסולת עלים. הדרך חוצה גם מטעי קפה ושדות פיגם. מה שהיה פעם בבחינת משאת-לב או פולקלור אוראלי הופך במסעות הללו לדבר מוחשי.

שוק ה"גאת" בתימן. צילום:נסים קריספיל

מאגר הצילומים שלי הולך ותופח עם השנים. זוכר, שהוצאת ספרים מכובדת דרשה ממני צילומי צבע של צמחים לצורך הפקתו של "המדריך לצמחי מרפא בארץ ישראל". אז, עדיין לא צילמתי, ואם צילמתי, אז זה היה בסרטי "אגפא" שהכחילו עם השנים. בקשתי מצלם צמחים ידוע שיעטר בצילומיו את המדריך. הצלם שהיה חבר קרוב אמר לי שבגלל שהוא חבר קרוב, אז הוא יעניק לי אותם תמורת סכום סמלי של שקל לשקופית. הודיתי  לו על רוחב ליבו. משיצא הספר לאור וזכה להצלחה רבה, הצלם המכובד דרש שאשלם לו 25$ לכל שקופית. במונחים של המשכורת הזעומה שקבלתי בחברה להגנת הטבע של אז, הייתי אמור לעבוד שנתיים כדי לשלם לו תמורת 200 שקופיות. שעבדתי את כל רכושי, בקשתי סיוע מכל מכרי והצלחתי לשלם לו את חובי.

היום , אני מודה לאותו צלם ידוע שבזכותו למדתי לצלם , לעניות דעתי, צילומי לא נופלים באיכותם מצילומיו ופעמים שהם עולים עליהם. העבודה האנתרופולוגית שלי גם היא תרמה רבות להעמקת הידע והאהבה לאומנות שבצילום. כיום,  מעטים הם הסופרים שהם גם הצלמים של ספריהם.

הנה כי כן, מסע אתנו בוטני קוצני שהחל בקוצי צבר, חצה משוכות קוצניות וטרם הגיע אל קיצו.

* נכתב עבור "קול הצמחים", ביטאון העמותה הישראלית לצמחי מרפא, ופורסם בגיליון 10, ינואר 2009.

נסים קריספיל