כופר לבן – חינה – Lawsonia alba

שיח או עץ קטן שגובהו עד 6 מ'. נמנה על משפחת הכופריים המונה כ-450 מינים שרובם טרופיים. עליו נגדיים, פשוטים ותמימים. פרחיו ריחניים, ערוכים בתפרחת צפופה , לבנה או צהובה. העלים משמשים להכנת סממן הצביעה המכונה בלשון העממית בשם "חינה". בעולם, מגדלים אותו באזורים חמים ועשירים במים. עיקר גידולו מתקיים בנאות המדבר של הסהרה בארצות : מרוקו, טוניסיה, אלג'יריה, לוב, מצרים וסודאן. בארץ הוא גדל במשקי הערבים בעיר יריחו ובכפרי בקעת הירדן. פרטים בודדים ממנו גדלים בבית ספר שדה עין גדי ובגן הנוי של קיבוץ עין גדי. קוצרים את הענפים הצעירים והרעננים 3 פעמים בשנה. מיבשים אותם בצל ומפרידים מהם את העלים בגורן באמצעות ניעור וחבטה. העלים היבשים נמכרים בשווקי התבלינים שלמים או כשהם טחונים הדק היטב לאבקה שגונה ירקרק.

כופר לבן, צילום: נסים קריספיל
 

הכופר הלבן במקורותינו

הכופר הלבן הובא לארץ ישראל ממצרים בימי בית ראשון. גדלו אותו ב "כרמים" באזור עין גדי: " אשכל הכפר דודי לי בכרמי עין גדי" (שיר השירים א', יד). פירות הכופר גדלים על השיח בצורת אשכול וגונם סגלגל- אדמדם. לעת הבשלתם הם מרהיבים ביופיים ולכן האהובה המשילה את יופיו של אהובה לאשכול הכופר. איזור עין גדי ידוע בשפעת מעינותיו ובטמפרטורה החמה השוררת בו רוב ימות השנה, לפיכך הוא נבחר כבית הגידול היאה ביותר לגדל בו את שיח הכופר. האהובה מזמינה את אהובה כדי לתנות איתו אהבים במטעי הכופר של עין גדי: "לך דודי נצא השדה נלינה בכפרים"(שם ז', יב) . היא כמובן, אינה מזמינה את אהובה ל"צימר" בכפר אלא ל"כפרים" שהיא צורת הרבים של כופר. למטעי הכופר. בעונה שהשיח נמצא בעיצומה של הפריחה. ומי שלא הריח את ריח הפריחה העדין והמשכר של פרחי הכופר, לא הריח ריח של בושם טוב מימיו. הכֹּפֶר, המוזכר במקורותינו, מקובל לראותו כצמח בעל ניחוח נעים – בושם של ממש – "כְּפָרִים עם נרדים נרד וכרכֹּם, קָנֶה וקִנָּמון עם כל ראשי בשמים" (שיר השירים ד, יג). הכֹּפֶר ידוע גם כצמח שפֵּרותיו בעלי מראה נאה. על כן האישה מכנה בו את דודהּ במילים ציוּריות: "אֶשְׁכֹּל הכֹּפֶר דודי לי בכרמי עין גדי" (שיר השירים, א, יד).במשנה, מצוין הכֹּפֶר בין צמחי הבושם הגדלים בארץ ישראל: "הוֶרד, הכֹּפר, והקְּטָף והלוטם" (משנה, שביעית ז, ו). וכך נאמר שם: "הוורד והכֹּפֶר והקְּטָף והלוטם יש להם שביעית ולדמיהן שביעית. רבי שמעון אומר, אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי". משחה שהוכנה מצמח הכֹּפֶר ונקראה בשם "משחא דכוֹפרא" הייתה יעילה לטיפול במחלות דרכי השתן - צמירתא – בלשון התלמוד (גיטין סט ע"ב):על צביעת השערות, הידיים והפנים מצינו בשולחן ערוך (קצח, יז): "צבע שצובעות נשים על פניהן וידיהן ושְׂער ראשן, אינו חוצץ וכן מי שהוא צַבָּע וידיו צבועות, אינו חוצץ".

אשכול הכופר , צילום: נסים קריספיל

שימושי חינה בעולם הקדום

ידועה כבר אלפי שנים כסממן צבע בצפון אפריקה. מומיות שנחשפו בצ'אטאל הויוק - Catal Huyuk שבטורקיה והמתוארכות לאלף ה-7 לפנה"ס, מעידות על שימוש בחינה לעיטור הידיים כאות תודה והערכה לאלת הפריון המקומית.
המצרים הקדמונים מרחו אותה על עור הגוף כדי להגן עליו מקרני השמש ועל הפרקים כדי לשמור על גמישות הגפיים. הסממן נמרח גם על אצבעות הידיים והרגליים של החנוטים. קעקועים בכתב החרטומים הפכו עם השנים לפופולאריים .המצרים הקדמונים הביעו בהם משאלות וראו בהם סמלי הגנה מפני הרוע שהיו נהירים להם , אך סתומים לאחרים. הם תארו בהם גם סצנות דתיות, דמויות מפנתיאון האלים המצרי ומשאת נפש לקראת עולם הנצח. אומנות עיטור הגוף בחינה החלה בצפון אפריקה ובמזרח התיכון ומשם היא עברה לדרום אסיה ולאירופה. נעשה בה שימוש על ידי הינדים, סיקים, יהודים, מוסלמים, נוצרים, עובדי אלילים, ואחרים.
בתרבות ההינדית עיטרו את גופה של הכלה כמתת לבעלה. כיום, נוהג זה הפך לפופולארי בקרב התרבויות המערביות. שבטי הילידים האמריקאים קעקעו על גופם יצירות עדינות ומופשטות יותר שבטאו רגש, כוח, חוכמה וסמכות.
ברבות השנים המשיכו לעשות בה שימוש קוסמטי ורפואי בכל רחבי העולם. רבות הן הנשים המשתמשות בה לקישוט ולעיטור הגוף.
האירועים המרכזיים בחייו של האדם, בהם החינה נוטלת חלק הם: אירוסין ,חתונות, ברית, הריון, לידה, היום האחרון של צום הרמדאן, החזרה מהעלייה לרגל למכה (החאג') ובטקסי גרוש של שדים ורוחות.

פריחת הכופר, צילום: נסים קריספיל

בתי גידול בעולם

הצמח מטיב לגדול באזורים חמים ועתירי מים. בנאות מדבר של הסהרה, במדינות צפון אפריקה כמו מרוקו, טוניסיה, אלג'יר, לוב, מצרים וסודאן. באיראן, בפקיסטן, בסוריה, בפרס, בישראל, בתימן, מצרים, באוגנדה, בטנזניה, באפגניסטן, בסנגל, בקניה, באתיופיה, באריתריאה ובהודו.
קוצרים את הגידול 3 פעמים בשנה : הקציר הראשון מתבצע בחודשים מאי-יוני. קציר שני באוגוסט-ספטמבר וקציר שלישי בחודשים דצמבר-ינואר. איכות העלים המשובחת ביותר מתקבלת בקציר הראשון.
תהליך הייבוש של העלים מתבצע בצל. ייבוש בשמש פוגם באיכות הצבע.

חינה גולמית בקעקוע, צילום: נסים קריספיל

רפואה

מרתח עלים משמש בדרך של גרגור לטיפול בדלקת גרון, בשיעול, בברונכיטיס, , בכיב קיבה בשלשול , בדיזנטריה, בדימומים פנימיים, באנמיה, בצהבת, כסם מכייח המסייע גם להקאה ולזירוז המחזור החודשי . עיסת חינה שימשה בעת הקדומה לטיפול בקדחת ובכאבי ראש. את העיסה נהגו למרוח על הראש ולימים גילו שהיא גם צובעת את השיער ומטיבה עימו. עיסת חינה משמשת היום לטיפול בזיהומים פטרייתיים , בצרעת, בגרדת, בשחין, בפצעים, בנשירת שיער, בכוויות, בדלקת פרקים. עלים טריים מעורבים בחומץ או במיץ לימון שימשו כרטייה שהונחה על כפות הרגליים כדי לשכך את תחושת ה"שריפה". בעלים טריים חבשו גם פרקים כואבים.
בקרב עדות ישראל המזרחיות, לוקטו השימושים הבאים: שמן זית שהשרו בו פרחי כופר משמש בתהליך של עיסוי שרירים כואבים. לעיסת עלי החינה – מקררת ומרגיעה. במשחה שהוכנה מעלי חינה השתמשו יהודי בבל לטיפול בשושנת יריחו, להסרת כתמי עור, לטיפול בספּחת, בגרדת ובפגעי עור אחרים. במִרתח עלי הכֹּפֶר משתמשים לטיפול בכאבי בטן, בנפיחות בבטן ובשלשולים.טיפול בדלקות מערכת הנשימה העליונה: מערבּבים את אבקת עלי החינה במשקה (תה, קפה) בתוספת ביצה. מכינים עיסה, טובלים בה רצועת בד, או גזה, מכינים רטייה ומניחים אותה על אזור הסִמפונות.יהודי מרוקו משתמשים במשחת חינה לטיפול בפַטֶּרֶת שמתפתחת בכפות הרגליים ובינות לאצבְּעות הרגליים.טיפול בפצעים ובכוויות באבקת החינה מקובל בקרב יהודי פרס. בקהילת יהודי תימן נהגו להשתמש במשחה שהוכנה מעלים ירוקים או יבשים לשטיפת הפה, לניקוי החניכיים ולחיזוק השיניים. במקרים אלה נהגו יהודי תימן להשתמש בקליפות רימונים יבשות שנטחנו לאבקה. אליהם הוּספה אבקת עלי חינה. לשילוב זה היו יוצקים יין ולָשים עד לקבלת עיסה סמיכה. מִרקחת זו טובה גם לטיפול בפצעים, בכוויות ובכאבי פרקים. לדימום בחניכיים, היו מרתיחים כפית אבקת חינה במים ובמרתח שהתקבל נהגו לשטוף את חלל הפה.

צילום: נסים קריספיל

טקסים

טקס החינה הוא אחד מטקסי הפריון המתקיים בתרבויות רבות, בעיקר בערב החתונה. הטקס מבטא את קשר הנאמנות, האהבה והפוריות העתידים להתקיים בין בני הזוג. העלים היבשים הנכתשים לאבקה מסמלים את הנערה התמה, הבתולה שעדיין לא אורסה. את העקרות והנבילה. הרטבה או לחלוח של האבקה חושפת את הצבעון האדום המסתתר בעלים . הצבע האדום מסמל את האישה הפורייה, שופעת החיוניות ואת אימא אדמה. הימים שלפני החתונה נחשבו לימים מסוכנים עבור החתן והכלה . ימים שהשדים והרוחות מנסים לעשות הכל כדי למנוע מבני הזוג להתאחד. ציור קעקועים על אברי גוף של החתן והכלה המורכבים ממעוינים , מרחיקים ומבטלים את השפעתם הרעה. ביהדות, המלה "חינה" מציינת את הקשר בין הכלה לבורא עולם ומורכבת מראשי המלים המציינות את שלושת המצוות שהכלה מחויבת בהן: חלה, נידה, הדלקת הנר. האות י' היא האות התחילית בצרוף שמו של בורא עולם. חז"ל אמרו שעל שלושה דברים נשים מתות בשעת לידתן . על שאינן זהירות בנידה, בחלה ובהדלקת הנר.

צילום: נסים קריספיל

ערבוב

נוהגים לערבב אותה עם אינדיגו, תה, קפה, ציפורן, רימון ולימון
בצפון אפריקה מוסיפים לתערובת לימונים, תה שחור, קפה, פרחי ורד, פרחי הדר, שמנים אתריים, ציפורן, קליפת רימון, תמר הינדי וסוכר
דרך הכנת החינה לטיפול בשיער
כמות החינה הגולמית תלויה באורך השיער
שופכים את אבקת החינה לכלי פלסטי
יוצקים עליה מיץ שנסחט מפרי הדר ומערבבים עד לקבלת עיסה
מכסים את הכלי ביריעה פלסטית ונותנים לעיסה לעמוד לילה
לובשים חולצת טי ישנה
שוטפים את השיער במים ומסרקים אותו למקטעים
עוטים כפפות פלסטיק על כפות הידיים
מורחים שכבות עבות של חינה על מקטעי השיער
מכסים את השיער והקרקפת בשקית פלסטית ומנקים את עקבות החינה שנשרו על המצח, הצוואר, האוזניים והעורף
נותנים לחינה ל "עבוד" 2 עד 4 שעות.
שוטפים את הראש שטיפה מקדימה בטרם חפיפה ואח"כ חופפים את השיער

דוכן תבלינים וסממנים, מרוקו, צילום: נסים קריספיל

הקעקוע

קעקועי גוף נחשפו לראשונה בעמק אוטסי – Otzi שבאלפים. 57 קעקועי פחם נמצאו על גופות אדם . הקעקועים נעשו על עמוד השדרה התחתון, על הברך ועל הקרסול באמצעות מחטים ואבקת פחם. הם מתוארכים לאלף הרביעי לפנה"ס וצורתם הייתה של קווים ונקודות. המצרים נודעו כאומנים בתורת הקעקוע ובאומנות הגוף, תורה זו עברה ליוון, פרס וכרתים. בתקופה מאוחרת יותר זכה הקעקוע למוניטין שלילי בימים בהם קועקעו אסירים ופושעים בסמלים שביטאו מוות. מאז איבד הקעקוע את משמעותו האמיתית של להיות צורה עתיקה באומנות הגוף. אומנות הקעקוע בחינה שגם היא הייתה עתיקת יומין לא איבדה מחינה כמו קעקועי הגוף, נהפוך הוא, היא התעצמה עם השנים ובכמה חבלים של העולם היא משמשת באופן מסורתי בפסטיבלים שונים ובחגיגות.
קעקועים גורמים לך להתחבר עם הצד העליז והיצירתי של האישיות שלך, הם אפילו מעניקים לך הזדמנות להתגבר על החרדות שבך .קעקוע הוא דרך שבה אנשים מבקשים לשפר ולהדגיש את מראה הגוף.

קעקוע, מרוקו, צילום: נסים קריספיל

בצפון אפריקה מכניסים את עיסת החינה לתוך מזרק. בעבר, היה זה מזרק זכוכית, היום מזרק פלסטי פשוט. בהודו משתמשים בגביעי פלסטיק או בשקיקי פלסטיק. הצבעון שבחינה מפעפע לעור כעבור 6 עד 12 שעות.
קעקועי החינה בהודו ובפקיסטאן עדינים וצפופים. החינה היא אדומה וניכרים בה קווים, נקודות, דמעות, בעלי חיים כמו דגים וטווסים, צורות גיאומטריות ,דגמים צמחיים ובעיקר פרחים. בצפון אפריקה החינה היא שחורה. הקעקועים פשוטים יותר אבל נוטים להציג צורות גיאומטריות וסמלים מופשטים. העולם המערבי המנסה להטמיע לתוכו סממני תרבות קדומים, נוהג בקעקועי חינה מנהג של קעקועי גוף. ניכרים בהם מוטיבים אינדיאניים, סמלים אסטרולוגיים, דתיים או רוחניים ואותיות המושאלות משפות שונות

חנות תבלינים וסממנים , מוגאדור, צילום: נסים קריספיל

תופעות לוואי – אלרגיה – נזקים

במדינות שבהן רווחת אומנות הקעקוע בחינה והן חשופות גם לביקורי תיירים, מתפתחת "תעשייה" של קעקועי חינה. פוגשים בהן נערות ונשים המסתובבות במרכזים תיירותיים כשהן מצוידות במזרק או בגביע פלסטי לצד קערית המכילה עיסת חינה. הן מציעות את מרכולתן לתייר התמים ומציגות בפניו אלבום תמונות שבו רואים דוגמאות מפרי עמלן. התייר התמים החושש מקעקועים לכל החיים מתפתה לעשות קעקועי חינה זמניים, ביודעו שהחינה היא חומר טבעי המופק מצמחים ודרך זולה, קלה, בטוחה ולא כואבת. והואיל והמקעקעת יודעת שזמנו של התייר לא בידו, זמנו קצוב, מדריך הקבוצה דוחק בו והוא כבול למשמעת קבוצתית, היא מוסיפה לעיסת החינה שהיא מכינה תוספים המעניקים לה גוונים שחורים כמו חנקת הכסף, מי חמצן ופראפנילנדיאמין. חומרים אלה מזרזים את תהליך ההתקבעות של הקעקוע על הגוף ומעניקים לו גוון שחור. תוספים אלה ידועים כחומרים אלרגניים. במגעם עם העור הם גורמים לפגיעה בו הבאה לידי ביטוי בצלקות מכוערות, בצריבות ובגירוד מתמשך.

כף רגלה של כלה, מראכש, מרוקו, צילום: נסים קריספיל

טקס החינה בקרב עדות ישראל

היום כבעבר,נהוג לחגוג את הנישואין בשורה של טקסים מסורתיים ודתיים, שראשיתם במסיבת אירוסין ושיאם בטקס הנישואין. במהלך הדורות גיבשו קהילות ישראל לגלויותיהן השונות חגיגות וטקסי נישואין בעלי מאפיינים מקומיים, נוסף על הטקסים המעוגנים בדת משה. העלייה ארצה והמפגש בין תרבויות בעלות מסורות ומאפיינים תרבותיים שונים, גרמו להתרופפות מסכת הנישואין ולמיעוט בטקסים הנלווים אליהם – עד להיעלמות חלק מהם ולהיטשטשוּת המשמעויות הגלומות בהם.
אחד מטקסי הנישואין שרָווחו בקרב קהילות ישראל בארצות האסלאם בגלותם וזכה לעדנה גם בישראל, הוא טקס החינה. טקס זה קנה לו שֵׁם גם בעולמם של הצעירים מבני עדות המזרח (בעיקר תימן ומרוקו) הנישאים בארץ כיום – בשערי המאה העשרים ואחת.
באופן מיוחד זכתה קהילת יהודי תימן שטקס החינה הנהוג אצלה נתחבּב גם על בני עדות אחרות, בין שתרבות המוצא שלהם או של הוריהם הִנָהּ בעלת זיקה מזרחית ובין שזיקתה אחרת.

קעקוע באמצעות פיח ומחטים, מרוקו, צילום: נסים קריספיל

חינה מרוקאית

שבטי הברברים שישבו בצפון אפריקה גדלו את הכפר הלבן – (חינה) בנאות המדבר של הסהרה והיו הראשונים לסחור בה עם מדינות מרכז אפריקה ואגן הים התיכון. כאז כן עתה, היא מהווה גידול מרכזי עליו נשענת פרנסתם של תושבי נאות המדבר של הסהרה. מטעי הכפר מושקים בהצפה. השיח לא מגיע לכלל גובהו. הוא נקצר 3 פעמים בשנה . את הגבעולים מייבשים בצל ומפרידים מהם את העלים היבשים בגורן. העלים נמכרים בשווקי התבלינים במצבם היבש, או כשהם כתושים לאבקה. כדי להעניק לסממן החינה גוון חום כהה, מערבבים את האבקה עם קליפות של רימונים כתושים.
ציורים שנתגלו במערות האדם הקדמון בצפון אפריקה קבלו את השראתם מחיי היום יום של תרבות שנשענה על צייד, לימים, ציורים שצוירו בקרב שבטי הברברים קבלו את השראתם ממחזור השנה החקלאי. מהזריעה עד לדיש. מהקדושה שייחסו לגרמי השמים. הסמליות שהייתה גלומה במחזור השנה ובאתני הטבע הניבה סמלים שמצאו את ביטויים בקעקועי חינה שקועקעו על הגוף ושימשו לא רק כקישוט אלא גם להגנה מפני עין רעה, רוחות ושדים ששכנו בעצים או באפיקי נחלים. הכוחות שהיו גלומים באותם סמלים נוצקו עם השנים לתוך אמונות דתיות או הוענקו כ "ברקה" לקדושים. הברקה שהייתה כוח ועוצמה, מצאה את ביטויה בתוך קמעות, תכשיטים וקעקועי חינה שצוירו או נענדו על גופם של נשים או גברים.

כלה מרוקאית, צילום: נסים קריספיל

אוצר הקמעות והסמלים שמצאו את ביטויים בקעקועי חינה כוללים מספרי קסם, ריבועי קסם, פסוקים מהקוראן, כתב ערבי, צורות גיאומטריות (משולשים, ריבועים, צלבים, משושים, מתומנים, כוכבים, ספיראלות ועיגולים ), כמו גם מוטיבים המייצגים צמחים, פרחים, בני אדם, עיניים וידיים. קעקועים שנראו בהם דגים ביטאו את המים, הפוריות והשגשוג. ציפורים את הגורל, הנשר את הכוח, הסלמנדרה את נפש האדם התרה אחרי האור, הנחש את כוח הריפוי, הצב הגנה מפני הרוח הרעה, יד הגנה מפני הרשע, עין הגנה מפני העין הרעה.
הייתה גם סמליות במיקום של הקעקוע על הגוף .הנשים קועקעו בפתחי הגוף כדי למנוע חדירה של ה"ג'נון" – השדים דרכם. הידיים והאצבעות המחבקות והמקבלות, כפות הרגליים כדי למנוע מה"ג'נון" לחדור דרך האדמה. קעקועים סביב השדיים והערווה להעצים חושניות. דמויות אדם לא הובעו בקעקוע, כיוון שדת האסלאם אוסרת על ייצוג של דמות אדם באומנות , בבחינת "לא תעשה לך פסל וכל מסכה ". לפיכך הרבו האומנים המקעקעים בחינה לצייר מוטיבים צמחיים כמו עלים ופרחים.
נשים בשבט שלמדו את תורת ה ניקאשה" – הקעקוע בחינה, העבירו את תורתן לבנותיהן אשר צפו בהן במהלך עבודתן ואף סייעו בידן.

תהלוכה לעבר בית החתן, מרוקו, מראכש, צילום: נסים קריספיל

במרוקו, מקובל לצייר קעקועי חינה על גופה של הכלה 5 ימים לפני חתונתה. יש הנוהגים לקעקע את חלקי גופה ביום שלפני החתונה. במהלך טקס החינה, נוהגות הנשים הנשואות להשיא עצות לכלה המיועדת מניסיונן הרב. ציורי החינה של הכלה תמיד יהיו מורכבים, מעודנים ויפים יותר משל הקעקועים של בנות משפחתה וחברותיה הקרובות. במסורת המקומית מקובל שלא לאפשר לכלה לעסוק בעבודות הבית , כל עוד לא נעלמו קעקועי החינה מגופה.

חתן מרוקאי, צילום: נסים קריספיל

המתכון המרוקאי

המתכון המרוקאי להכנת עיסת החינה תלוי בכמה גורמים: אבקת החינה כמו העלים צריכה להיות טרייה. עלים שיובשו בשמש פחות טובים מעלים שיובשו בצל. קרני השמש פוגמות בצבע. האבקה צריך שתהיה מנופה לכדי גרגרים דקים של חומר. הגורם החשוב ביותר יאמרו לך אומניות ה "ניקאשה" הוא עור הגוף. כל אדם מגיב אחרת לחינה. לעובי העור, לכימיה שעל העור, לחום הגוף, ליום בחודש יש השפעה על הקעקוע.
אבקת חינה ירוקה ומנופה היטב
חצי כוס מיץ לימון שעבר סינון או חצי כוס חומץ
סוכר
4 – 5 שיני ציפורן
תמצית של פרחי וורד או פרחי הדר
מחממים את מיץ הלימון ושיני הציפורן על אש נמוכה, מורידים ומניחים בצד. נוטלים קערית קראמית, מכניסים לתוכה כמה כפות של אבקת חינה, יוצקים עליה תוך כדי בחישה מיץ לימון חם ומוסיפים סוכר. היחס בין התמיסה לאבקת החינה והסוכר הוא: שתי כפות תמיסת לימון על כף אבקת חינה וחצי כפית סוכר. מערבבים היטב עד לקבלת עיסה חלקה, מוסיפים לה כמה טיפות של מיצוי פרחי וורד או פרחי הדר. מכסים את הקערית בניילון נצמד ומניחים אותה לעמוד בטמפרטורת החדר כ- 24 שעות. ההשהיה הזו גורמת לצבעון לפעפע לתוך העיסה.
כדי להדגיש את צבע החינה, יש המוסיפים לה תה, חילבה, זרעי חרדל, קליפות העוטפות את פירות אגוז המלך, זעפרן, מיץ רימונים וקפה.

שבקייה, צילום: נסים קריספיל

חינה בתימן

עבדכם הנאמן טייל בתימן בסוף האלף הקודם ובמהלך מסעו הוא נחשף למנהגים ומסורות הנהוגים בקרב תושבי הארץ. תימן של העולם הערבי, נותרה מבודדת וסגורה והזמן עצר בה מלכת. החיים ממשיכים להתנהל בה במסגרת השבטית. חקלאות מסורתית לצד בעלי מלאכה ומלאכות מסורתיות. דבר לא השתנה. טקס החינה התימני הוא טקס של נשים. הוא נערך יום לפני החתונה בביתה של הכלה או במבנה שיועד לטקסי חינה ומכונה בערבית בשם "מוזיינה". עם הנץ החמה, בני משפחתה של הכלה וחברותיה, מלווים אותה לחמאם שם מקרצפים את גופה מכף רגל ועד ראש. בתום הרחצה, מכינים עיסת סוכר ולימון אותה מורחים על החלקים השעירים של גופה, ובאמצעות בד הנצמד לעיסה, מושכים ותולשים את השיער. התהלוכה נעה מהחמאם לבית הכלה או ל "מוזיינה". המעטרת בחינה "המוזיינה", (המייפה) שעל שם עיסוקה נקרא המקום , מכינה מבעוד מועד את עיסת החינה . היא ועוזרותיה מתחילות לעטר את גופה של הכלה, זרועות, כפות ידיים, רגליים ולפעמים גם על השדיים, הבטן והאחוריים. הגברים בתימן , כך מסתבר, אוהבים מאוד לגלות שבחירת ליבם מקועקעת במקומות האינטימיים של גופה. המעטרת מציירת את קווי המתאר של העיטורים ועוזרותיה עוסקות במילוי החללים. העיטורים עצמם מורכבים מאוד, הקווים, עדינים וצפופים. בולטים בהם מוטיבים צמחיים, מעוינים, לבבות וצורות גיאומטריות. הגוונים שחורים עם מעברי מילוי אדמדמים. במהלך הטקס, יוצאות הנשים בריקוד, מלהגות, מעשנות מנרגילה "רב צינורית" או מרובת משאפים, המחוברת למוקד אחד ולועסות "גת".
טקס החינה מציין עבור הכלה את המעבר החד משלב החרות של נערה בבית הוריה, לחיים הנוקשים והבלתי שוויוניים הצפויים לה בבית בעלה. טקס החינה הוא נדבך חשוב בהכנה של הכלה לקראת העתיד הצפוי לה. טקס המעניק לגיטימציה באמצעות הסכמה חברתית למעבר ממעמד אחד למעמד אחר.

יהודיה בפתח ביתה, סעדה, תימן, צילום: נסים קריספיל

חינה בקרב יהודי תימן

הרב עמרם בן יחיא קורח שנתמנה לרב הראשי האחרון לגלות תימן מביא בספרו "סערת תימן" (הוצאת מאיר קורח, תשנ"ג, עמ' קכ"ג), תיאור ציורי ועסיסי של טקס חינה שנערך בקרב הקהילה היהודית של צנעא, ולהלן תיאורו:
" בשבת שלפני שבוע הנִשואין, מתחילים להזמין את הקרואים, ובמוצאי שבת אחר תפִלת ערבית מדליקים נרות ועששיות. מלבישים את החתן מלבוש יקר, ועוטפים ראשו בסודר נאה של משי, וממצעים אותו באמצע החדר, ואומרים "הלילות", ומביאים קהוה וקנה עשן תותון לעשן בו, החתן ואשר סביביו. הקהוה, מחלקים אותו להקרואים בכוסות של חרס, והמשוררים פותחים בפיוטים והרקדנים רוקדים לפניהם ולפני החתן, ומאריכים בשמחה ובשירים עד לאחר חצות.
בתוך ימי שבוע זה, קרובי המחותנים צובעים ידיהם ורגליהם בצבע אֵל "חנא", והבנות צובעות פדחתן ולחייהן כ'טוּט, כדרך שעושין בחגים. והבנות הצעירות מוסיפים לצבוע ידיהם ורגליהם בצבע שחור, שקורין תטרפה, ובלילה שצובעים ידי הכלה וגב רגליה בצבע זה, עושים סעודה בבית הכלה, ויש שמזמינים את החתן בסעודה זו, והנשים בחדר המיוחד להן מתופפות, מנגנות ורוקדות עד חצי הלילה.

ילדים יהודים בסעדה שבתימן, צילום: נסים קריספיל

בחתן, צובעים אנשי ביתו את רגליו בצבע ה"חנא". ובלילה שלפני ליל האירוסין קובעים סעודה ואחר הסעודה מלבישים החתן, המלבושים שהלבישוהו במוצאי שבת. המסובים פותחים ב"הלילות", ואחריהם מנגנים המשוררים בפיוטים, וכל הרוצה לשמח את החתן עומד ורוקד לפניו. אני ראיתי את הרה"ג חיים קֹרח בימי זקנתו, שעמד וריקד לפני החתן וסודר נאה בידו.
כחצות הלילה, נכנס אבי החתן ובידו עריבה שכבר לשו בה את ה"חנא", מכוסה בסוּדר יפה, ומסבב בה לפני כל אחד מהקרואים לכבדו, ומקבל ממנו תודה ואחר כך מניחהּ לפני החתן. הרב הגדול שבמסבה עומד ממקומו, בא ויושב לפני החתן. מיד פושט החתן את בית הזרוע, והרב לוקח בשתי אצבעותיו מעיסת ה"חנא" שבעריבה, ומדביק ביד החתן הימנית ובזרועו, ואחר שגומר כורכהּ בחתיכת בגד והולך לו, ובא רב אחר וצובע יד החתן השמאלית וכורכה, ומניחים ידי החתן על ברכיו כרוכים זמן מה עד שיקלוטו צבע החנא, ואז מסירים בצד הכריכה ומקנחים ידי החתן מעיסת החנא. המסובים יושבים עד לפני עלות השחר בפיוטים וריקודים".

חרש ברזל יהודי בבית מלאכתו, סעדה, תימן, צילום: נסים קריספיל

הרב יוסף קפאח מגדולי הפוסקים אשר השפיעו על קהילת יהודי תימן בארץ, מביא גם הוא תיאור עסיסי של טקס חינה בספרו "הליכות תימן " (הוצאת מכון בן-צבי, תשס"ב, עמ' 176)
" תוך כל המעשים האלו "יטרפו אלחריוה", כלומר מקשטים את הכלה, ובהזדמנות זו מתקשטות כל נשות הבית, נשות הקרובים, השכנים וכן חברותיה של הכלה. להלן נבאר מהותו של הקישוט הזה הכולל שלש פעולות: "חינא", "נקש", ו"תטרפה".
"חינא" הוא הכֹּפֶר (ראה משנה שביעית פ"ז מ"ז) והוא עשב שציציו וניצניו כעין אשכולות ולו ריח טוב ונעים למדי (ראה "אשכול הכֹּפֶר דודי לי" שיר השירים א, יד). מייבשים את עליו, טוחנים אותם ולשים את הקמח במים. לשים במי ורדים,
עד שיהיה כעיסה עבה, ואז טחות בו הנשים את ידיהן עד אמצע הקנה, ואת רגליהן עד אמצע הקרסוֹל, לופפות ידיהן ורגליהן בלפיפות הנקראות "מְהֵאנִי" (אחת "מְחנֵאיֵה"), כדי שלא יתלכלכו בגדיהן ושלא יתפזר ה"חינא" לכאן ולכאן. שוהות בלפיפתן זו כארבע או חמש שעות ולאחר מכן מסירות את הלפיפות, קולפות את טיח ה"חינא" מעל ידיהן ורגליהן, שוהות שעות אחדות אחר הקילוף ואחר כך רוחצות במים. מעתה נשאר צבע הידיים והרגליים צהוב אדמדם ונחשב לנאה ונחמד, בייחוד אחרי ארבעה חמישה ימים, כשאותו צבע נעשה כהה יותר ונוטה לצד שחור. אז אומרות הנשים: "קַד גִת גֵדֵּתָה" (כבר באה סבתא שלו) כלומר: כבר בשל כל צורכו. צבע זה אינו נמחה מן העור במשך כחודש ימים, ומן הצִפורניים אינו נמחה כלל אלא עד שתיכלה הציפורן...

ילדה יהודיה, סעדה, תימן, צילום: נסים קריספיל

ילדות קטנות אין צובעים ב"חינא" אלא את פסי ידיהן בלבד, אך מוסיפים להן "כ'טוט", "יכ'טטוהן", ולא בחתונות בלבד אלא גם בערבי החגים ובחול המועד. כן עושים לכלה "כ'טוט"...
...בבית החתן עושות הנשים ביום זה מה שעשו הנשים אתמול בבית הכלה, מתקשטות ב"חינא", "נקש", ו"תטרפה". אולם בערבו של אותו יום "יחנו אלחתן",
כלומר, מקשטים את ידיו ורגליו של החתן בצבע ה"חינא". לערב זה מזמינים אורחים רבים, גברים בלבד. החתן לובש בגדים בינוניים, עונד לצווארו "טוק וכ'ראטה", מגישים בג'עלה לפני האורחים ומתחילים לאכול ולשתות. השמשים לוקחים אבקת ה"חינא" ולשים אותה כעיסה במי ורדים, ואז פוצחים המשוררים את פיהם בשיר הנוגע:

בית הכנסת היהודי בעיר ריידה, תימן, צילום: נסים קריספיל

אַתְּ בֵּין עֲצֵי עֵדֶן הֲדַס פּוֹרֵחַ, לֹא שָׁאֲלָה מִמָּךְ עֲלוּת יָרֵחַ.
וּכְכוֹכְבֵי שַׁחַק כְּסִיל זוֹרֵחַ. יִתֵּן לְךָ הָאֵל מִשְׁאֲלוֹת לִבָּךְ וְגַם,
שָׁלַח לְךָ הָאֵל צְרוֹר מִמָּר-דְּרוֹר, חַיִּים אֲרוּכִים עַד בְּלִי יָרֵחַ.
מִמַּעֲשָׂיו לֹא מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ. צוּרִי יְהֵא עֶזְרְךְ וְעֵזֶר אִשְׁתְּךָ,
יוֹנָה אֲשֶׁר יוֹם קִנְּנָה בֵּין הַהֲדַס, בֵּין הַהֲדַסִּים תַּעֲמֹד שָׂמֵחַ.
גָּנַב הֲדַס רֵיחָהּ וְנָתַן רֵיחַ. גַּם אִשְׁתְּךָ תִּהְיֶה כְמוֹ גֶפֶן.
אַל תִּשְׁאֲלָה מִמָּה עֲלוּת שֶׁמֶשׁ כְּמוֹ, יַעֲלוּ עֲנָפָיו יִהְיֶה צוֹמֵחַ.

צרור ממור דרור, תימן, צילום: נסים קריספיל

עם סיום השיר מכניסים לאולם את עיסת ה"חינא" ואומרים בקול המון חוגג: "והללויה קול ששון" וכו'. החתן פושט ידיו ורגליו והמארי ניגש אליו, נוטל בקצה אצבעו מעט מעיסת ה"חינא" ומתחיל לצבוע את ידו של החתן. אחד הממונים מכריז על מכירה כללית של צביעת החתן והקהל נענה ברצון. הראשון מתנדב למשל שני ריאל; אין מוסיפים עליו עתה אלא מניחים לו להתקרב אל החתן כדי לצבעו, וכשרק מתחיל לגעת בו בקצה האצבע מפתיע מתנדב שני ומודיע גם הוא על שניים או שלֹשה ריאל; הראשון מסתלק והשני בא במקומו וכן על דרך זו; כך נמשך הדבר שעות מרובות תוך כדי שירים ותושבחות, וכולם משלמים את אשר הכריזו ויצא מפיהם; בדרך כלל משלמים במזומן ועל-ידי כך מתקבצת תמיכה לחתן בסכומים ניכרים למדי. הדברים אמורים בחתן רגיל, אך חתן עשיר אין עורכים לכבודו התנדבויות אלא מכבדים את חשובי האורחים ונכבדיהם במעשי הצביעה.

חריש בצמד שוורים, תימן, צילום: נסים קריספיל

סבי, מהר"י קאפח ז"ל, התנגד למנהג זה של צביעת ידיו ורגליו של החתן כיוָן שלדעתו זהו קישוט של נשים ואסור מן התורה (עיין מעשה רוקח בהקדמתו להרמב"ם). הוא לגלג בחריפות על מנהג זה עד שבטל, ואותם שרצו לקבל את התמיכה מבלי להצטבע היו מורחים ידיהם ורגליהם בחומר מסוים לפני הצביעה, ואחר כך מצטבעים בלי שייקלט בעור צבע כלשהו ".

כף ידה של כלה תימניה, צנעא, תימן, צילום: נסים קריספיל

טקס החינה בקרב יהודי תימן שעלו לארץ

כפי שמתאר אותו ידידי ורעי פרופ' אבשלום מזרחי בספרו המונומנטאלי "מור ולבונה" (הוצאת פוקוס 2007).
" התיאור משקף את הטקס הרוֹוח בארץ כיום ולא של קהילה מסוימת, או אזור מוגדר בתימן. הלבוש ההדור ומערכת התכשיטים שיוזכרו, נועדו במקורם לליל החופה, אך הועתקו בארץ לטקס החינא. כיום, כמו בעבר, נערך טקס החינא באחד מערבי הימים שלפני החתונה וסמוכים לה. שעה ארוכה קודם לטקס עמלה המלבישה (שיש שהיא גם הזמרת) בהלבשת החתן והכלה. מרבית הזמן מוקדש לכלה, שתלבושתה כוללת, לבד מגלימת-פאר וממכנסי-נשים הדורים, מספר רב של רבידים וענקים, צמידים וטבעות, עטרה מפוארת המקושטת בפרחי ציפורן אדומים ולבנים(2) ובענפי רֵיחָן (בזיליקום) ושַׁדַאבּ (פֵּיגָם) ריחניים.
אט אט נאספים הקרואים ומתיישבים איש במקומו, משוחחים איש עם רעהו ואישה עם רעותהּ וממתינים לכניסת הכלה והחתן.
על הקיר שלמרגלותיו ישבו החתן והכלה תלוי סמאדר, שטיח קיר מצויר בשלל צבעים. כיסאותיהם של החתן והכלה ניצבים ומשענתם אליו, כשלפניהם שולחן מכוסה במפה צחורה ועליו אגרטלים ובתוכם זרי פרחים.
באחת מפינות החדר ניצב כלי חרס המכיל גחלים לוחשות. זוהי המִגְמֶרֶת. היא נקראת כך על שם גבישי הגַּאוִי, שמפזרים אותם על הגחלים, ועם השרפם הם מפיצים ריח טוב ומנעימים לנוכחים את שהותם.
בתום ההכנות מוּבלים החתן והכלה אל המקום שבו עתיד הטקס להיערך, בתהלוכה אִטית הנקראת זַפֶה. בתהלוכה זו משתתפות המלבישה וזמרת סוֹליסטית, נשות הבית וחלק מן הקרואות. הן פוצחות בשירי נשים שמִקצבן מתון. חלק מהנשים המלווֹת את הכלה נושאות בידיהן, או על ראשיהן, מגשים קלועים בשלל צבעים (מַזַאהַר), בתוכם מונחות ביצים מוקפות נרות דולקים ומעוטרות בוורדים ובגבעולי רֵיחָן ופֵיגָם (שַׁדַאבּ).

שדאב, פיגם מצוי, צילום: נסים קריספיל

עם היכנס החתן והכלה פוצחות הנשים בסדרות של תרועות שמחה, המופקות באמצעות השמעת קול הנשבר עם הרמה תכופה של הלשון והַקָּשַׁת חוּדהּ בחלק העליון של החֵך ונשמעות כרצף של למד חרוקה: ל, ל, ל, ל, ל...
משהתיישבו החתן והכלה במקומם פותחות הזמרות במחרוזות של שירים שתוכנם, ניגונם וקִצבּם משתנים משיר למשנהו.
שיאוֹ של הערב מגיע שעה שקערת הנחושת הממוֹרקה ובתוכה עיסת החינה מוכנסת אל החדר. ההכנות למריחתה על כפות ידי החתן והכלה הן בעיצומן. שעה ארוכה ובטקסיוּת מרובה נילושה החינא בידי אחת הנשים המבוגרות שבחבורה, בדרך כלל אחת מקרובות משפחתה (אמהּ, דודתה או סבתה), או לחלופין אחת מן הנכבדות שבקרוּאות.
אותה שעה עוברות הזמרות לשיר המכוּנה תַּרְחוּבּ, שקִצבּוֹ האִטי, ניגונו ותוכנו הולמים את אופייה של השעה.
המנוסות שבקרואות נוטלות את אַלְמַזַאהַר – אותם מגשים ססגוניים שמונחים עליהם ביצים מקוּשטות בפרחים, ענפי בשמים ונרות דולקים – ביניהן אחת הנוטלת את קערת החינא – מניחות אותם על ראשיהן ומרקדות בחֵן לפני הכלה.
בתום השירה מוזמנים הורי הכלה, בני משפחתה וידידיה הקרובים, לבוא בזה אחר זה, למרוח מעט מהחינה על כפות ידיה. אגב כך, הם מברכים אותה ואת בן זוגה בבריאוּת, בפוריות, באושר ובהצלחה בחיי נישואיהם.
לאחר הברכות והאיחולים עוברות הזמרות לשירים בעלי תוכן עליז ומקצב מהיר, וכל צעיר בשנים – או ברוחו – מקפּץ ומרקד לקולם ולצלילי התוף והמצִלתיים. במהלך הערב סובבים בני הבית בעלי השמחה ללא הרף בין אורחיהם, מכבּדים אותם מתקרוֹבת הגַ'עְלָה, היא התקרובת הכוללת פֵּרות טריים ומיוּבּשים, מיני קליות, משקאות חריפים (שהבולט שבהם הוא יין השרף – העַרַק), נתחי בשר צלויים ומבושלים, פִּלחי ירקות מתובלים, ועוד.

איור של ריחן

המשמעויוֹת והסמליוּת הגלומות בטקס החינה

ברבים מן הדברים המובעים בחומר, במלל ובמעשה בטקס החינא טמונות משמעויות, הסובבות את החתן והכלה בדרכם החדשה – על מִפתן הקמת בית בישראל. מסיבות הנישואין וטִקסיהן אופיינו בסמליוּת רבה ובמעשים, אשר ביטאו את פחדם ואת רצונם של בני משפחת הכלה להגן עליה מפני קנאת זרים ולהרחיק מעליה כל פגע רע. מטעם זה נהגו לשרוף גבישי מַר ותִּיַי, המפיצים ריח מריר במידת מה, בשעת ליווּי הכלה אל בית החתן ולשבור ביצה על סף ביתו בטרם תדרוך כף רגלה עליו, ערב כניסתם לחוּפּה.

בת הרים תימניה, מציגה את קעקועי החינה שעל ידיה, תימן, צילום: נסים קריספיל

מלבושי הכלה וַעֲדָיֶיהָ

כיאה לשעת שיא בחייה וַעֲדָיֶיהָ עוטה הכלה מחלְצות פאר על גופה, עטרה הדורה לראשה ועדיים רבים, כִּבדי משקל וערך, ענודים על פרקי ידיה ואצבעותיה ועל חלקת צווארה.
רובם ככולם באים להבליט אותה בין הנאספים ולשַׁווֹת לה הוד והדר מלכים לקראת חתונתה, יום שמחת לִבּהּ.
בין התכשיטים העוטרים את הכלה והפּרחים המקשטים אותה ומַדיפים ריחות משכּרים חבויים גם כאלה המצפּינים בתוכם כוונות נסתרות.
בתוך העטרה המפוארת המתנשאת על ראש הכלה מוטמן חיתול, המסמל ברכה לפריוֹן. שפע התכשיטים רומז ומַפנה את שימת לִבּהּ של הכלה למסגרת החדשה של חייה, שיש בהווייתה כובד נפשי ורוחני (כמשקלם הכבד של התכשיטים), לערכיותה ולחשיבותה (כערכם הרב של התכשיטים).

כלה תימניה, תימן, צילום: צילום: נסים קריספיל

העטרה מקושטת בפרחים עדינים ויפים, הבאים לסמל את ההקפדה הנדרשת ממנה לשמור על יופייהּ ועל נעימוּת הליכותיה, כדי שתיראה תמיד יפת מראה בעיני בעלה. משני צדי ראשה תולים גבעולים משני צמחים ריחניים: רֵיחָן ושַׁדַאבּ. (בזיליקום ופֵיגָם, בהקבלה). הריחן, שהוא בעל ריח נעים ומשכּר, בא לאחל לכלה חיים יפים ומאושרים כריחו הטוב, והשדאבּ (שבר לבן) בא להרחיק מהכלה כל אפשרות שעין הרע תפגע בה ובאיכות חייה עם בחיר לבה. הקישוט בריחן ובשדאבּ בא גם להטות את תשומת הלב מיופייה של הכלה ועדייה ולהרחיק הֶיזק עין הרע. בין התכשיטים שהכלה עונדת על צווארה מתנוסס פריט בעל צורה משולשת, הנקרא בשם כֻרַטֵה. המעטה החיצוני שלו אדום (אצל החתן צבעו ירוק) והוא מעוטר ברקמה מיוחדת.
למעשה, אין זה תכשיט, אלא קמע. מתחת למעטה החיצוני המקושט, כנוסים יחדיו: עלי שדאב (שמו האחר בלהג התימני לִיזאב), זרעי קֶצח הגינה (קוֹחְטַה) וגרגרי מלח, מַּר ותִּיַי – אלמנטים המשמשים להגנה מפני הֶיזק עין הרע, שדים ורוחות.
גם לצורתו המשולשת של הקמע תפקיד בהגנת הכלה, שכּן על פי אמונתם של בני תימן, יש בצורה הנדסית זו כוח מגן, העשוי לדחות ולסלק את אותם כוחות הרֶשע האורבים לאדם בזמנים המהווים שיא בחייו, כמו: לידה, ילדוּת ונישואין. צורה זו רוֹוחת גם כיום ובמיוחד אצל בני העם היהודי, הנוהגים לענוד על צווארם תליון, בעל שני משולשים המונחים זה על גב זה, מבלי לעמוד על משמעותו. תליון זה הלא הוא ה"מגן דויד", ששמוֹ מעיד עליו כי נועד להגנה, ותכליתו מסבירה את הימצאו גם בקרב בני עמים אחרים.

העין והח'מסה, תימן, צילום: נסים קריספיל

השירה

שירת הנשים, המושרת מעת הכנסת הכלה אל היכל השמחה ועד תום המסיבה, שומרת על זיקה הדוקה לשלבּים השונים של הטקס, לאופיו של הערב, לכלה ולעתידהּ.
יש מן השירים המחמיאים לכלה, בתארם את יופייהּ ואת נעימות הליכותיה, ויש מהם המעתירים שבחים על בן זוגה, יוצרים אצלה ריגושים חיוביים כלפיו, ומכשירים את הקרקע לקראת המפגש הצפוי ביניהם בליל כלולותיהם. שירים אחרים מכינים אותה לקראת העתיד, בבטאם את רגשותיה ואת צערה על הפּרידה הקרובה ממשפחתה ומבית הוריה, לצד מוּסר ותוכחת, המכַוונים אותה לקראת נישואיה.
השירים עמוסי רגשות הם, ופעמים רבות מעוררים את בכיין של הכלה והנשים הנוכחות. מיוחד בשירים הוא התַּרְחוּבּ, המושר בעת לישת החינא, ותוכנו: תפילה ובקשה להצלחת הנישואין ולהרחקת המַזיקים, הזוממים לפגוע או לפגום בכלה ובבן זוגה הטרי.

הטקסיוּת סביב החינא

כפות רגליה של כלה מרוקאית, מראכש, צילום: נסים קריספיל

לישת החינא נעשית זמן ארוך ובטקסיוּת מרובה. באופן מכוּון נבחרת לכך אישה שכבר חדל להיות לה "אֹרַח נשים", ביטוי לרצון שהלישה תיעשה בטוהר.
אותו פרק זמן מנוצל גם להרמת ביצה מתוך אַלְמַזְהַרַה והקפת ראש של הכלה בה – פעולה הנקראת דְרַאע. וגם לה כוונה להרחיק עין הרע וכל פגע רע מן הכלה.
אבקת החינא שבּהּ נעשה שימוש בטקס, היא החינא האדומה, שצבעהּ ידוע ביציבותו וביכולתו להחזיק מעמד במשך זמן רב.
אף על פי שהמילה חינא שגורה בלשון הערבית, משמעות המונח "חינה" מוּכּרת לנו מן השפה הארמית שבּהּ הוא מתפרש כחֵן, נוי ויופי, כלומר: צביעת ידי החתן והכלה הִנהּ אלמנט קישוטי. מטרתו לגרום לבני הזוג מציאת חן זה בעיני זה מן המפגש הראשון שלהם, ומסמל את השאיפה והרצון, שכּך יהיה כל ימי חייהם.
יצוין, כי לא רק כלות וחתנים קושטו בחינא, אלא כל ימות השנה נהגו רבות מנשות תימן לצבּוֹע בה את כפות ידיהן ורגליהן וגם את ציפורניהן אם לנוי ואם לבריאות.
עם זאת, משנה שימת לב הוקדשה לנערה-אישה הנישאת, אשר קושטה באמצעות החינא וחומרים נוספים באופן מיוחד ובטכניקות שונות: ברגליה כפות ידיה וזרועותיה ואף בנקודות מסוימות בפניה. פעולת הקישוט נמשכה מספר ימים, אך גוּלת הכותרת שלה הייתה ליל החינה והטקס המיוחד שנערך בו.

כפות ידיה של ילדה, תימן, צילום: נסים קריספיל

תַּרְחוּבּ לליל החינא – שיר לטקס החינא

סַעַת אַלרַּחְמַן דַ'אלְחִין וַאלשַּׁיַאטִין גַ'פְלִין. שְׁעַת רָצוֹן עַכְשָׁו וְהַשְּׂטָנִים נִפְקָדִים.
וַאלשַּׁיַאטִין פִי גַּבַּל צִין פִי אלְבַּחְר גַ'טְּסִין. בִּמְרוֹמֵי הַר צִין עֲצוּרִים בִּמְצוּלוֹת הַיָּם לְכוּדִים.
יַא חִגַּאבּ אַלַּלּא עַלַא אסְמִישׁ וַעַלַא מַאן סַמְּתִּישׁ. מַלְאֲכֵי הָאֵל יִשְׁמְרוּ צַעֲדֵךְ וּנְתִיבוֹת אִמֵּךְ יוֹלַדְתֵּךְ.
סַמְּתִּישׁ יַא נִינִי אַלְעַיְן, יַא זַבֵּדּ אַלְחַגִּבַּיְן. קְרָאתֵךְ אִישׁוֹן בַּת-עָיִן, חִנָּנִית הַגַּבּוֹתַיִם.
וּפְתַּח אַלְבַּאבֵּין יַא גִּידּ, גַלַּק אַבְּוַאבּ אַלּשַּׁגַּאן. פְּתַח שַׁעֲרֵי שֶׁפַע "בֶּן-חַיִל", נְעַל אֶת שַׁעֲרֵי
הָעֶצֶב
וּפְתַּח שַׁרְקִי וְגַרְבִּי וּפְתַּח אַלתַלַת עַדַּן. פָּתְחֵם שַׁחֲרִי וְעַרְבִּי וּפְתַח שַׁעַר עֵדֶן הַשְּׁלִישִׁי.
לַיְלַתּ אְלְחִנַא טַוִילַה, מַאן יְסַקִיהַ לַנַא? לֵיל הַחִנָּא אָרֹךְ הוּא, מִי יַסְפִּיק מְאוֹרוֹ לָנוּ?
עַיְסַקִיהַ אַלְמְזַלַּאם שַׁמְעַה וְלַא גִּלְגְּלַן. יְרַוֵּהוּ לָנוּ הַשָּׁנוּן, בְּנֵרוֹת אוֹ בִּשְׁמָנִים.
חַגְּבִּי יוּמַּא עַלַיַה וְאכְּתְרִי לִי בִּאלְחְגַּאבּ. סוֹכְכִי עָלַי אִמָּא הַרְבִּי לִי "שְׁמִירוֹתַיִךְ".
וְכְּתְרִי בִּאלְמַּר תִּיַי וְכְּתְרִי רַגַדִּידּ אַלשַּׁדַאבּ. הַרְבִּי בַּמֹּר וּבַתִּיַי הַרְבִּי גִּבְעוֹלֵי הַשַּׁדַאבּ.
וְכְּסְרִי בַּיְצֹא עַלַא אַלְבַּאבֵּ, לַא חַצַאר שַׁיְטַאן גַ'בּ. נַתְּצִי בֵּיצָה בַּפֶּתַח אִם יוֹפִיע שָׂטָן, וְנָס.
יַא לְמַאן הַדַא אַלְמַזַאהַר וַאלשְּׁמוּע אַלַּצִּיַּא? לְמִי סַלְסִלּוֹת-זֹהַר אֵלֶּה וְהַנֵּרוֹת הַדּוֹלְקִים?
לְסִידּ אַלנַּאס יַא נַאס וַאלְעֲוַאלִים דַּרִיַּא. לַנִּכְבָּד בָּאֲנָשִׁים שׁוֹאֲלֵי וְהַכֹּל יוֹדְעִים אֲמֵאי.
בִּנְתּ מַאן הִיא, בִּנְתּ מַאן הִיא? בִּנְתּ מַאן דַ' אלְמַחְכִּיַה? בַּת מִי הִיא, בַּת מִי הִיא? בְּבַת מִי מְדֻבָּר?
בִּנְתּ דְ יִקְרַא וָיִכְּתּוּבּ וִיְצַלִּי בִּאלְיְהוּדּ. בַּת הַהוֹגֶה בַּתּוֹרָה גַּם כּוֹתֵב וּבְקֶרֶב עֲדָתוֹ תְּפִלָּה נוֹשֵׂא. 

צילום: נסים קריספיל

זַפֶה לכלה – שיר לכת המושר בעת ליווּי הכלה אל בית החתן

אַבְּדַּע בְּמַאן הוּא עַל אַלדִּנְיַא תְּוַלַהַ אֶפְתַּח בְּשֵׁם הָאֵל, בּוֹרֵא עוֹלָם.
כַאלַק נְגּוּם אַלְעְשַׂא וַאלְבַּאכַּר אַהְמַהַ יוֹצֵר כּוֹכְבֵי הַלַּיְלָה וּבַבֹּקֶר אוֹסֵף נָגְהָם.
יוּמַּא לִישׁ אַלְעַפְיַא יַאלִי בַּזַיְתִּינִי אִמִּי, לָךְ הַבְּרִיאוּת אֲשֶׁר עַד כֹּה נְשָׂאתִינִי.
יַאלִי בַּזַיְתִּי סְנַין וּמַא גַ'תַיְתִּינִי אַתְּ שֶׁגִּדַּלְתְּ שָׁנִים וְלֹא עֲצַבְתִּינִי.
יַאבַּא לַךָ אַלְעַפְיַא וְלַךָ עוּמְר מַתְנִי אָבִי, לְךָ הַבְּרִיאוּת וּלְךָ חַיִּים מִשְׁנֶה.
וּתְּזוּרַנִי יַוְמְיַה לַאכַּן תִּנְסַאנִי פָּקְדֵנִי יוֹם יוֹם. אָל נָא תִּנְשֶׁה.
יַא בַּזִיַּא לִאלְבַּנַאת וְיַא בְּצַעַתּ נַאס נוֹשֵׂאת הַבָּנוֹת לֹא לָהּ, כִּי לַאֲחֵרִים.
אַמְס אַלְעֲשִׁי בַּיְתַּכּוּם וַאלְיַוְם בִּנְת אַלנַּאס אֶמֶשׁ בַּת בֵּיתְכֵם נֶחְשַׁבְתִּי וְהַיּוֹם בַּת זָרִים.
יוּמַא וַאנַא סַרְחַא מַעַא תְּוַצַיְנִי אִמִּי לְגוֹרָלִי אֲנִי הוֹלֶכֶת מִמֶּנִּי חִסְכִי תּוֹכַחַת.
אַוְצִישׁ יַא חִמְמְמַה בִּאלְעַקְל מִזַאנִי. אוֹכִיחֵךְ יָפָתִי, חַיַּיִךְ תְּנַהֲלִי בְּמֹאזְנֵי הַדָּעַת.

צילום: נסים קריספיל

חינה הודית

בטקס החינה המסורתי שהיה נהוג בקרב הקהילות היהודיות שחיו בהודו, נהגו להלביש את הכלה בסרי ירוק ובצמידים ירוקים. ועוד בטרם שענדו את הצמידים ואת מחרוזות הפרחים על ידיהם וראשם של הכלה והחתן, נהגו לעטר בהם נערות שטרם נישאו כסגולה שתעניק להן ברבות הימים בעל. הצבע הירוק של הבגדים והצמידים סימל עבורם את הצמיחה, ההתחדשות והאושר. הכלה והחתן ישבו על כסאות לבנים. מאחוריהם ישבה עדת ילדים וילדות שהיו מלובשים בבגדי חתן וכלה כדי להטעות את כוחות הרשע, לבל יפגעו בערב החתונה בחתן ובכלה המקוריים. הצבע הלבן סימל את התום והטוהר.למרגלותיהם הדליקו נר סמאי בעל 7 פתילות שאמור היה להגן על הזוג מפני שדים ורוחות רעות.
את החינה מרחו תחילה על אצבעות יד ימין של החתן והכלה. הייתה זו אם הכלה שהתכבדה לעטר את האצבעות. היא הייתה נוטלת מעט מהעיסה ויוצרת סביב האצבע אצבעון חינה. משסיימה אם הכלה את המטלה שהתכבדה בה, היו רשאים בני המשפחה והמוזמנים, ליטול מהעיסה ולמרוח בה את ידיהם לאות השתתפות בשמחתם של בני הזוג. במהלך הטקס, נהגו להניח לפני החתן והכלה מגש כסף שבו הניחו גרגירי אורז שגונם היה צהוב ורוד סמל לפוריות מטבעות, סמל לעושר. ממתקים, סמל לחיים מתוקים ואגוז קוקוס שסימל את השפע. אורחים שביקשו לברך את החתן והכלה נהגו למלא מלוא חופניהם בגרגירי אורז , לגעת בברכיהם ובכתפיהם של החתן והכלה ולזרות את הגרגירים מאחורי גבם. אח"כ נהגו להטיל למגש מטבעות ושטרות כסף. את הכסף שהצטבר במגש נהגו להעניק למטרות צדקה.

צילום: נסים קריספיל

חינה טריפוליטאית

בכפר יפראן שבלוב, נהגו הנשים היהודיות לפתוח את שבעת הימים שלפני החתונה בפריסת שטיח בבית החתן. על השטיח היו שופכים גרגירי חיטה וממתקים. הילדים היו אוספים את הממתקים מתוך ערימת גרגירי החיטה ואם החתן הייתה אוספת שוב את ערימת החיטה לתוך נפה ושופכת אותה שבע פעמים על השטיח לכל מצהלות הנשים. החיטה והממתקים סימלו חיים מתוקים, פריון ושפע שיהיו צפויים לבני הזוג. במהלך הטקס נהגו לחלק לקרואים דברי מתיקה מסורתיים. לקראת תום הטקס, נוהגת אם החתן להכין את קערת החינה ולהניח במרכזה שתי בצים. את העיסה היא הייתה מורחת על ידי הקרואים בעיגולים המסמלים מטבעות כסף, סימן לעושר. יש לציין שהכלה המיועדת נעדרה מהטקס כדי שעינו של החתן לא תשזוף אותה. הטקס השני המתבצע בשבעת הימים הוא טקס ה"קאפה". בטקס זה , נהגה משפחת החתן להגיע לבית הכלה כשהיא טעונה במתנות ובמגדנות ואם החתן הייתה שרה שירי הלל לאם הכלה. עם הגעת הכלה לביתה, נהגו בנות משפחת החתן להאכיל אותה בפיתה מסורתית שנטבלה בדבש או בסוכר, על מנת שישררו ביניהם יחסי קרבה טובים. אם החתן הייתה לשה חינה בקערה , מניחה במרכזה שתי בצים, תוקעת בה נרות ומדליקה אותם. הנשים היו מלבישות את הכלה בלבוש מסורתי וססגוני כשהיא עטופה מכף רגל ועד ראש ופניה מכוסות. אם החתן הייתה נושאת על ראשה את קערת החינה כשבתוכה הנרות הדולקים ומובילה את הכלה ואת הקרואים לחצר הבית. בחצר,אחת הנשים הייתה מניחה על כפות ידיה של הכלה שתי תלוליות של עיסת חינה והחתן היה מטביע בתוכן שתי מטבעות זהב. הכלה הייתה קומצת בחטף את כפות ידיה על-מנת שהנוכחים לא יצפו בערך המטבעות גורם שיכול לפגוע ברגשותיו של החתן.

צילום: נסים קריספיל

עם רדת הערב השלישי מתכנסות שוב נשות הכפר בבית הכלה לטקס קישוט הכלה בעדיים ובחינה והנשים שרות לה שתהיה כעשב ירוק בין ההרים. במהלך הטקס לשים שוב חינה בקערה, מניחים במרכזה שתי בצים. עונדים על רגליה אצעדות כסף ומתחילים לקשט את כפות רגליה וידיה בחינה. האישה האמונה על החינה כורכת סביב אצבעות ידיה חוטי צמר במקומות שהיא לא רוצה שהחינה תבוא במגע עם העור. אח"כ היא מורחת את עיסת החינה על היד. עוברת לכפות הרגליים וגם שם היא כורכת עליהן חוטי צמר, בהתאם לעיטור המבוקש ואח"כ היא מורחת אותן בעיסת החינה. כשצבע החינה מפעפע דיו לתוך העור, היא מסירה את החוטים ואז, כל האזורים שעליהם נחו חוטי הצמר נשארים חשופים על רקע האזורים שנצבעו בחינה.
בערב ההתייחדות של בני הזוג, חברותיה של הכלה, היו מלוות אותה לביתה, טובלות את ידיהן בעיסת חינה דלילה , מניחות את כפות הידיים על קירות הבית ומטביעות חותמות ח'מסה כדי להשכין ברכה בבית ולחזק את אהבתם של החתן והכלה, שלא יעלה ביש מזל בגורלם ושיצליחו בליל ההתייחדות הראשון. הכלה מצידה, הייתה משליכה בצים על קירות הבית. הבצים מזכירות במראן עין, וכך באופן סמלי, הכלה הייתה משמידה את העין הרעה.
הגברים אשר ליוו את החתן עד לפתח ביתו נהגו להעניק לו כד מלא במים . החתן היה נוטל את הכד ומנפץ אותו על מפתן ביתם, אות למרותו של הגבר.

צילום: נסים קריספיל

חינה בקרב יהודי כורדיסטאן

יהודי כורדיסטאן חיו בקרב שכניהם המוסלמים בעיקר בחבלים הכפריים. הבתים היו בנויים מאבן מקומית או מלבני בוץ. צנועים, בני שניים עד שלושה חדרים. חדר אחד היה מיועד לאחסון של מזונות שטרחו להכין אותם במהלך הקיץ עבור הימים הקרים ולעיתים הקפואים של החורף, כשהשלג היה נח על הבתים חודשיים או שלושה. בכל כפר שכזה חיו 5 עד 10 משפחות. בית הכנסת היה חדר מחדרי הבית שיועד על-ידי אחת מהמשפחות המבוססות לשרת בקודש. עיתים שלא היה רב ולא נמצא מניין. בחגים, היו מאחדים מניין של גברים מכפרים סמוכים. בשל הניתוק והריחוק , היו הרבה נישואי קרובים. בהווי חיים זה, הטקסים היו צנועים. הם נערכו באביב או בלילות החמימים של הקיץ. טקס החינה נערך בערב שלפני החתונה. בני המשפחה ושכנים ערבים ליוו את החתן והכלה כשהם עוטים עליהם לבוש מסורתי וססגוני. הנשים היו לבושות ב"פיסטנה" – שמלת משי רחבת שרוולים כשמעליה ה"לקה" וה"קורטאק"- מן עליוניות מהודרות שהיו תפורות מבד קטיפה. הגברים לבשו מכנסי שרוואל , חולצות רחבות וכפייה שכרכו בה את ראשם. בראש התהלוכה צעדו המנגנים . היו אלה בדרך כלל , מתופף ב"דהולה" – תוף חביתי שהיה תלוי על גופו של המתופף. ונגן ה"זורנה" – כלי נשיפה קטן שהפיק קולות צייצניים וצורמים. התהלוכה נעה לעבר בית הורי החתן או לעבר אוהל מאולתר שעמד מתחת לכיפת השמים. יריעות האוהל , כמו הרצפה היו מעוטרים בשטיחים ססגוניים ובכלים נאים. על שולחן מאולתר היו מניחים מתנות שהוענקו לחתן ולכלה, קערת חינה חלקום 5 שיני שום חופן של חיטה ואבן כחולה. את החלקום נהגו לענוד על אצבעות יד ימין של החתן והכלה . הרווקים והרווקות נהגו ליטול את החלקום מאצבעותיהם ולאוכלו. הם ראו במנהג זה סגולה לזיווג מהיר. את את החינה מרחו על כפות ידיהם של הקרואים.

צילום: נסים קריספיל

צילום: נסים קריספיל

מיועדת לארוסין, פסטיבל הארוסין, אימלשיל, מרוקו, צילום: נסים קריספיל