"גוטמן" לימד אותי בוטניקה, מתמטיקה וגיאוגרפיה. לגוטמן הייתה רעמת שיער ובלורית משובבת. אבל לגוטמן לא היה ספוג כדי לנגב בו את הגיר שעל הלוח. גוטמן היה מוחק את הכתוב בכף ידו הגרומה ואח"כ , בלי משים, הוא היה מעביר את כף ידו על פניו ועל בלוריתו. בשיעורי הגיאוגרפיה שלו, הוא היה מצייר על הלוח את המדינה שלמדנו עליה, לפי כמות הגיר שהייתה על פניו ובלוריתו יכול היית לדעת, אם המדינה הייתה גדולה או קטנה. גוטמן העניק לי את האהבה הגדולה שלי לצמחים. לא נדרשתי אז ל"מגדיר", גוטמן היה ה"מגדיר" שלי.

למה דווקא לג׳רבה? - כחמדן ספרים חולני משהו, מצאתי לפני שנים רבות אצל "שטיין ספרים" בירושלים, ספר קטנטן שנבלע בינות לספרים מאובקים, תחת השם "האי הפלאי". הספר הכיל את רשימותיו של נוסע מופלא בשם נחום בן־דוד סלושץ, שהגיע אל האי לראשונה ב־1906 באוניה צרפתית של חברת טואש, שהביאה אחת לשבוע נוסעים ומשאות מחופי לוב לנמלי תוניס. הוא נישבה בקסמו ובקסמה של קהילה יהודית מפוארת שחיה בה, ושב אליה שנית ב־1928.

לעמוד בראש התור, חשבתי, לא כדאי. השוטר ערני עדיין, טרם עלעל אפילו בדרכון אחד. האמצע נראה סביר, והסוף מעיד עליך שאתה פחדן. עמדתי באמצע, וכשהגיע תורי, הגשתי את הדרכון המרוקאי שלי, שבו כתוב שחור על גבי לבן, בצרפתית ובערבית: המקצוע - עיתונאי.
"לאיזה עיתון אדוני כותב?", נשאלתי שוב, ״מעריפ״, השבתי. גם הוא לא שמע על עיתון שכזה. "ומה אדוני מבקש לעשות, והיכן הוא עומד להתגורר ולבקר, ולמה אדוני נראה לי כמו נניח איטלקי או ספרדי"?
ומכיוון שתור הממתינים דחק בי ובו, ביקש ממני להמתין בצד עד שיסתיים התור