יהודים התגוררו בקרב האוכלוסייה הברברית במרוקו רבות בשנים. עיסוקם במלאכות מסורתיות ובמסחר הביא אותם למחוזות שבהם חיו שבטים ברברים. את ביתם הם שכרו מהשיח' המקומי והם קיימו יחסי גומלין עם משפחות ברבריות. המשפחות הללו נהגו להתערב בסכסוכים שפרצו בין יהודים למוסלמים או אף עם משפחות יהודיות אחרות. הסוחר ובעל המלאכה עשויים היו להעתיק את מקום מגוריהם בעקבות הזמנתו של מוסלמי בעל מעמד לבוא ולהתיישב בנחלתו.

מרוקו היא מדינה שתושביה , משכילים ונבערים כאחד, לכודים עדיין בכבלי הקסם של המאגיה ונתונים להשפעתם של ידעונים ומכשפים. בשוקיה ובכיכרותיה יושבים חוזי עתידות, מעוננים, קוראים בקפה ובקלפים, ולעזרם שפע רב של סימנים וסממנים מן הצומח ומן החי, מינרלים ואבנים טובות ותערובות של מיני קטורת, והכל ריחני וססגוני ומרתק כל – כך.

נשים נישאו במרוקו כשהן היו עולות ימים. וכבר שמענו על כאלה שנישאו בגיל 9 עד 13 . בשל גילן הצעיר הן נטו להפיל ורבות גם מתו בשעת לידתן. את ריבוי ההפלות קשרו הנשים ב"כפילה" (השדה לא עלינו) שנקראה בערבית גם בשם "תאבעה" שפירושו "הרודפת".לטענתן, מתוך כעס וקינאה היא נוקמת בעובריה של האישה והורגת אותם בעודם ברחם. משפחות רבות נהגו לעקור לעיר אחרת או לדירה חלופית כדי שה"רודפת" לא תתנכל להן.

700,000 קמ"ר של יופי. הרי הריף שכמו עלו מהרחצה בים התיכון, מחוזות של "כייף וכיוף". שפשאוון הלבנה ממוסגרת בכחול, טנגי'יר עיר החטאים והזימה. בבקע שבין חמוקי הריף וארזי האטלס תקועה פאס של היוהרה, האצילות, החוכמה והשנינות כשמאחוריה מדדה בכבדות מכנאס עירו של שליט מגלומן שכל מה שהותיר בה זה חומות מתפוררות וארמונות שידעו ימים טובים יותר.

פולחן הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים של קהילה יהודית מאמינה שלדידה הציפייה לימות המשיח והתגלמותו של הנס הם שגרה יום יומית. עם עלייתם של יהודי מרוקו לארץ , התופעה ממשיכה לנוע על המסילה המסורתית וגם מוצאת לה ביטויים חדשים.

האמריקני אוליבר ונדל הולמס, פרופסור לאנטומיה במכללת הרווארד בשנים 1847-1882 , האמין באמונה שלמה, שאילו זרקנו את כל אוצר התרופות שלנו למצולות-ים, היינו מביאים ברכה רבה על האנושות וקללה על הדגים המסכנים. בעידן התגליות המדהימות בשטח התרפיה הכימית והאנטיביוטית, גדלה הכמיהה לתהות על העבר ולעקוב אחר התפתחותה של הרפואה העממית.

שורשיה של הרצאה זו נעוצים בלא ספק בארסנל הצמחים של אמי, שהיתה ממונה על מסורת הריפוי במשפחה. מילדותי אני זוכר דרכים מקוריות לטיפול במגוון של מחלות שכיחות, כמו הנחת פלחי תפוח-אדמה על המצח לשיכוך כאבי ראש, אספלנית של גלדי בצל לריפוי פצעים מוגלתיים, תה עלי פיגם לשיכוך כאבי בטן, רוק הפה כמשחה לפצעי שפתיים ורטייה של פרחי בבונג לדלקות עיניים