נזכרתי בסבתי, זאת מהצד של האימא, כי את השנייה לא הכרתי מעולם, שסיפרה לי פעם על הדגים שאכלו במוגאדור. אני זוכר כמו היום ששאלתי אותה "ומה אכלתם כשלא היו דגים"? , אז סבתא ענתה ואמרה: "מה זאת אומרת מה אכלנו, אכלנו סרדינים" ואני הקשתי ואמרתי "אבל סרדינים הם דגים" וסבתא בנימה כועסת משהו אמרה לי "סרדינים זה סרדינים ודגים זה דגים".

מאחורי הצריף הירוק השתרעה חלקת שדה גדולה(בעיניו של ילד). היא הגיעה עד לצריף של רובידה השמנה שגרה בו בגפה. בחלקת השדה שתלנו ח'ורשף שאת שתיליו העתקנו מהבר. מיד עם רדת הגשמים הראשונים היו מתעוררים לתחייה ניצני הח'ורשף ועד לחג הפסח , כל חלקת השדה הייתה מכוסה בהם. אימא הייתה יוצאת לחלקה כשסכין בידיה בוחנת ובוחרת את הגבעולים העסיסיים והמלאים, מקנבת אותם קרוב לפני הקרקע ומכניסה הביתה.

אני לא זוכר שאימא שלי הכינה טחול ממולא, אף שהייתה בשלנית מעולה. טחול ממולא היה בבחינת "שחיתות קולינארית" במטבח המרוקאי. הוא הכיל את כל האיברים הפנימיים שהקצב היה שומר לעצמו או לגבירות יהודיות מהודרות שתחת השפעת הכיבוש הצרפתי עזבו את ה"מלאח" (הגטו של יהודי מרוקו) ועברו לגור בבתים הקולוניאליים.

פעם, כדי לאהוב מישהי , הייתה צריך להגיע ללב שלה וזה בערך כמו להגיע ללב של הארטישוק. אתה מעבד, זורע, משקה, מעשב, מקלטר וקוטף. אבל זה לא אומר שאם קטפת אותה, אז היא שלך. אתה צריך לגעת לה בלב כמו בארטישוק. זה הרבה עבודה ויש בדרך גם הרבה קוצים

. "חוש המישוש לא הולך עם חוש הראייה" הייתה אומרת אימא שלי עליה השלום. "יש כאלה שרואים בעיניים וישר מתלהבים ולוקחים. יאיבני זאת העין הרעה. עין טובה גם ממששת. כי יש שדים שמתחפשים לכל דבר, גם ללימונים". והיא הייתה חופנת את הלימון מלוא כף היד ולוחצת. "לימון חייב שיהיה מוצק ויפה כמו השדיים של קולט" ( השכנה הטוניסאית שלנו). הייתה אומרת.

לאימהות שלנו היה קשר מיוחד לבצל. האימהות שלנו בכו בחושך ובכו בסתר. האימהות שלנו לא בכו לנוכח פני הילדים, כי האימהות שלנו היו גם אבא וגם אימא ואבא לא בוכה לנוכח פני ילדיו. הבצל היה שם בשבילן כדי שהן לא תצטרכנה להתנצל בפני איש על שהן בוכות ביום.

השומר התרבותי "עשה עלייה" לארץ יחד עם יהודי מרוקו. עד-אז לא דרכה כף רגלו בבתיהם של אחינו האשכנזים. לא ברור לי עדיין מתי הוא עלה לראשונה על שולחנם של יהודי מרוקו. אני מעריך שזה קרה עם העלייה של החמין והארטישוק הירושלמי.

כשרונן של אימהותנו "מלכות המטבחים הדלים", לעשות מכלום ארוחת מלכים, מעוררת הרבה הערצה וכבוד ורבות מ"יצירותיהן" מבוצעות היום גם במטבחים העשירים. דומה שהיצירה החשובה מכולן היא הקוסקוס. אין קיצורי דרך והנחות בביצוע של יצירה מכובדת. קוסקוס קנוי הוא ביצוע גרוע ליצירה מכובדת.

בחושים שלי כבשלן, ועוד בטרם תבשיל, השילובים מתבשלים לי בראש. אני יודע שקציצות עוף מתחברות רק לכרפס. זה מין זיווג מדהים שבו אחד מעניק לשני מהטוב שבו. זיווג מושלם הוא זיווג שבו מפעפעים הטעמים לשני הכיוונים.