בשעת כושר הייתה גחה מבית-הקברות ואורבת לקורבנה. אומרים שהייתה חוסמת את דרכו בדמות נפקנית רחמנא לצלן. חולצת שדיה, מעכסת, מעכזת וגונבת את לבו בשפת חלקות, רותמת אותו ברתמת עגביה, מוליכה אותו אל חלקת הקברים המפוקעת וקוברת אותו בעודו חי.

זו הפעם הראשונה שאני רואה את ההררי שלי בוכה. הוא מפנה את מבטו אלי, מניח את ידו הרועדת על ידי ואומר: ״בן, מיום שעליתי ממרוקו ועד עצם היום הזה, לא ידעתי ולא העזתי לעלות לאוטובוס ולשאול את הנהג כיצד נוסעים ואיך מגיעים לשדות־מיכה. אני שידעתי את מרוקו ככף־ידי, שעליתי הרים וירדתי בקעות ולא נעלמו ממני שום משעול או מסילה".

זוכר כילד, את חמאם הנשים. ענק היה, בחללו יער של עמודים, והוא נמתח לימין, לשמאל ולפנים, עדי-אולמות אפלוליים.
אגני מים מהבילים, דרגש אבן, מתחמים משפחתיים, גיגיות ודליי פח.
אמהות עתירות חזה ועבות בשר עוטות חלוקים לבנים שבתי חזיהן מאיימים לפוקעם, נדבקים לעורן, יוצקות חמין על עולליהן, מסבנות, מקרצפות. ויש מהן הבוטשות ברגליהן דרך רחיצתן את בגדיהן ובגדי ילדיהן.
 

כשהייתי פוקד את קיטונה של אם סבתי זמול שהיה במרתף הדיוטה הראשונה מתחת לגרם המדרגות, הייתי מטפס עם מכלוף, בנה של שרה, אל הדיוטה הרביעית, ובחיל ורעדה היינו מציצים דרך אשנב קטן אל חזית חדר האורחים. על הקיר היה תלוי ראש של צבי ושתי חרבות משוכלות מעליו, אחת לימין ואחת לשמאל. ״בחרבות הללו", היה לוחש לי מכלוף, ״רצח אבודרהאם את אשתו ואת שלושת ילדיו.״

לבותיהם של הורי נתקשחו בעמל יומם ואלמלא כינים ששרצו על ראשי – לא הייתי זוכה לעולם למגע של רוך ולליטוף של חיבה. אמי הייתה יושבת על הארץ, כונסת את ראשי בינות לרגליה ושעה ארוכה הייתה מחליקה את שערי ופולה את כיני.

פסיפס מדהים של תמרים משוטחים על משטוחי גרנות, אל מול פסיפס מדהים של פחונים בשכונות העוני של קזבלנקה.
פקעות של חוטי צמר שנצבעו בבית מלאכתו של צבע בגוונים עזים של כחול, צהוב, אדום, ירוק וכתום, משתלשלות מקשת שגונה כחול, אל מול זיקיות מיובשות המשתלשלות מקשת שגונה כחול.

מעולם לא הבנתי את המשמעות הגלומה בתפילת "אל מלא רחמים" המאחלת לנפטר שינוח בשלום על משכבו עד לקץ הימים, עד שראיתי כמה נתייסר ר' יהודה אבן עטאר במיתתו, וכל שכן בחייו.

בכולם נהגו לעלוב ולקנטר, למעט ר' יעקב סמאנה, בנו של הדיין הגדול ר' אברהם סמאנה. אומרים שעילוי היה, "עוקר הרים", חריף שכל ששקע בתורת הנסתר ונטרפה עליו דעתו.
חורף וקיץ היה עוטה עליו שלמה צואה, שערו היה פרוע וסבוך וזקנו פרא. כשהיה עובר ליד מושב נשים, היה מרים את שלמתו הצואה, מגלה את מבושיו ונהנה לשמוע את יללותיהן של נשים ונערות שהיו נסות מפניו.
 

בביכורי נבילתם הם מעלים תלם חדש על פניהם. ועוד בטרם כלה קציר ונאסם דגן, בוצרים את העינב וצומקים את פריו, מוסקים את הזית, פורכים אותו בבית־הבד ועוצרים את שמנו. וחשרת ענן אינה ממתינה לאיש. היא עולה במערב ומנהיגה צבאות עבים.
מזדרז הפלאח ושולף חרב של מתרשה מנדנה, נועץ אותה בקרקע, וחוזר חלילה.
 

משעלו רוב יהודי מרוקו לארץ בשנות החמישים והשישים, הותירו אחריהם את מתיהם.
בתי הקברות היהודיים שנותרו זנוחים הפכו "אבן שואבת" למכשפים ולמעוננים ערבים. המבקר בהם רואה ערימות של לבני נשים על קברי קדושים יהודיים, מיכלי מים, מסרקים וסבונים. רבים מהקברים נחפרים ועצמות המתים הקבורים בהם נשדדים ונמכרים בשווקי הסממנים.

הייתי נוטל מקל ארוך שלראשו הצמדתי קופסת שימורים, מכוון את פתחה של הקופסה אל הפרי התורן, מטה את המקל בתנועה חצי סיבובית לימין ולשמאל, שובר את מפרקתו של הפרי, לוכד אותו בקופסה ומוביל אותו בתנועה איטית לעבר הדלי. לכאורה זה נשמע קל ואפילו משעשע משהו, אך למעשה כל תנועה, חיכוך או תזוזה של הפירות הורידה עלי מטר של קוצים בתוליים, צהבהבים וחדים כפגיון. הם ננעצו בכל חלקה חשופה של גופי.

ומעשה שהיה בערב פסח שהוזמנו לחגוג את החג בביתה של מזל בן סוסאן. משתם סדר ליל פסח, שעה שנטו השניים לישון, ראתה ימנה בחלומה אח חדרו של הצדיק כשהוא מואר באורות אדומים וכחולים וצדיק אחד ששק מלא דינרי כסף על כתפו עומד ומחלק צדקה לצדיקים שישבו סביב לקבר. הצדיק חולף על פניה של ימנה, מפנה אליה את גבו ואינו מעניק לה מנדבתו.
נתעוררה ימנה משנתה העירה אח חנניה משנתו וסיפרה לו את חלומה.
 

רובידה, אומרים, בת נדיבים הייתה. עבת בשר וכבדת תנועה. ראשה היה עטוף תדיר במטפחת ברברית אדומה שהביאה עמה מקזבלנקה וגדיליה צנחו על פניה הטובות.אומרים שהייתה עשירה כקורח ומלחשושיה של אמי שנשמעו כנשיפות שרף שמעתי. שלבו של בעלה הלך שבי אחר מוסלמית "יימח זכרה", והותיר אותה לאנחות עם שני בנים גדולים.

שווקים שבערים מתוחמים במין חומה ושערים קרועים בה לארבע רוחות השמים. במעגל הראשון רחוב עמודים, וקשתות בדמות פרסה תלויות מעליהם. בתוך הקשתות קבועים דוכנים קטנים, של קצבים, מוכרי סדקית ובעלי-מלאכה מסורתיים. במעגל השני תגרנים שהיקף סחורתם כגודלו של צל, מחלקים ביניהם את הצל שבינות לעמודים. במעגל השלישי שורות שורות של סוחרים וגילדות של בעלי-מלאכה.