. "אברם הרומני" קראו לקצב, כי למי שהיה אשכנזי באותה עת קראו המרוקאים "רומני" ואברם הרומני היה האשכנזי היחידי במגדל העמק. הוא היה מניח את העוף על כף המאזניים כשכנפיו משוכלות וכרוכות זו בזו. ליחידת המשקל של 1 ק"ג התווספו אבן או מטיל ברזל שאפיינו את חלקי הק"ג. עם העוף הלכנו לרבי מאיר מזוז שקראו לו גם בשם "מחר אימא תביא לך כסף" . כי אף אחד לא שילם לו עבור השחיטה וכולם אמרו לו "מחר אימא תביא לך כסף".

סירות הפורצות בסערה לתוך הים הגועש הוא מחזה שאין העין יכולה להכיל אותו וכל שכן כשהן שועטות חזרה אל הרצועה החולית. גאות ושפל של האוקיאנוס מחייבות את הדייגים להעלות את סירותיהן אל מעלה הדיונה אחרת האוקיאנוס בולע אותן אל קירבו.

 בעיר הקסומה מוגאדור. מוגאדור, עיר נמל קטנה לחוף האוקיאנוס האטלנטי שרוב תושביה היהודים היו עניים מרודים. מקצתו של המיעוט שלא היה עני, היה עשיר מאוד. נשות הגבירים העשירים נהגו ביום שישי לאפות עוגה ולהוסיף למרכיביה כייף – מריחואנה. בערב שבת היו מתכנסות כל המשפחות העשירות על גג אחד הבתים ונהנות מאכילת העוגה.

יהודי מרוקו התקינו מהם מעדנים : חמין כמהין, כבש כמהין, עוף בכמהין ואפילו קציצות. דרך ההכנה של הכמהין דרשה מיומנות רבה. גרגירי חול כיסו את גופי הפרי העגולים וחלקם אף חדרו לתוך הפרי. כדי להיפטר מהם נדרשו למברשת קשיחה בה הברישו את הקליפה והסירו את שכבת החול העליונה.

מָחְיָיה - מים חיים. כך כינו את העראק של יהודי מרוקו .יהודי מרוקו מיצו עראק מתאנים, מענבים, מתמרים, מסברס ואפילו מחלות דבש שרדו מהן דבש ונותרה בהן מתיקות מה. המשובח ביותר היה זה שמוצה מתאנים.

שולחן המימונה היה גם כרטיס הביקור של עקרת הבית. אסור היה לה לפשל. עיניהם וחיכם של מאות אורחים יבחנו, יטעמו ויוליכו את הקל. מכל מקום, את המחמאות יקבל הבעל כי היא מסתתרת מאחורי פס הייצור של המופלטה.

ובהגיע יום פקודה , כשהן מתייצבות לפני ריבון העולם וכמה שהוא מלך הכבוד, הן אינן יכולות לעמוד לפניו , כי רגליהן נפוחות ודואבות מרוב עמידה וגם אין להן על מה להצהיר. הן פורסות לפני הכיסא את פיסת הבד המהוהה שכיסו בה את כיכרות הלחם. מלך הכבוד קורא בה וקורא בה, משפיל את עיניו וקורע את ליבו על שיצר אותן לעמל ולסבל ודמעה שלו ניגרת , מלחלחת את פיסת הבד ומצטרפת לאלפי דמעות של צער.

מרק הוא ההמצאה המבריקה ביותר של העוני. אפשר להכין אותו כמעט מכל דבר ואפשר להכניס לתוכו מרכיבים זולים בלא שעיניהם של אחרים ישזפו אותם.והכי חשוב, שהוא ידידו הטוב ביותר של הלחם. אקדים ואומר שהקהילות היהודיות שהיו פזורות ברחבי מרוקו היו עניות מרודות. ומכאן אתה למד על המגוון הרב של מרקים המעבה היום את "ספר המתכונים המרוקאי".
מרק הוא מאכל של לילה, כדי לא ללכת לישון על קיבה ריקה ומרק הוא גם מאכל של חורף , כי הוא מחמם את הלב ואת עליבות החיים.
 

האימהות העמלניות היו משכימות ביום שישי בטרם עלות השחר ומתחילות את מלאכת הבישול בהכנת בצק. בעודו תופח, הן היו ממלאות את חלל הבית בריחות של פלפלים וחצילים שרופים שעמדו על גחלים שריחם נבלע בריחות חריפים של טיגון.

התכונה לקראתו החלה מיד אחרי חג הפורים. לדידנו הילדים, החודשים שלפני החג דחקו אותנו לעבר הדלת. מבצע הניקיון "החולני" משהו, היה כיבוש זוחל שנישל אותנו מהחדר ומהמיטה.
זה החל בניקוי יסודי של המזווה והמחסן , כדי לאחסן בהם את כל הדברים המוכשרים שנזקקו להם בחג. מיד לאחר מכן , ניקו את בקבוקי הזכוכית כדי שאפשר יהיה להכיל בהם יין, שמן ארגאן וזית וגם חומץ.

הפסטלים והסיגרים הם תולדה של עלה בצק דקיק שהאימהות שלנו הכינו ביד מיומנת. החומר הגולמי היה בצק מימי ודליל אותו יצקו לתוך מחבת לוהטת. החומרים להתקנת המלית היו סוד כמוס של עקרת הבית. הסוד הכמוס הזה נעטף בעלה בצק ואפילו החיך האנין ביותר לא יכול היה לפצח את הסוד.

משפחות עניות נהגו להכין קוסקוס מגריסי שעורה ובמקום חומוס היו מוסיפים למרק פולים ולפת. היו שאכלו קוסקוס שמרכיבו העיקרי היה לחם יבש ומפורר שהורטב במים ואודה על קדרת האידוי. קוסקוס זה כונה בשם אָמפווֶר. על פתיתי הלחם המאודים הוסיפו סלט עגבניות.

השולחן בביתנו היה ערוך בקפידה ובאהבה. אמי המתינה לבואנו כשהיא לבושה בשמלת קטיפה ומטפחת צבעונית עוטרת לראשה. פניה מאירות וקורנות משמחה. אנחנו הילדים ברכנו אותה בשבת שלום, נשקנו לראשה ולידיה והיא הרעיפה עלינו רוב ברכות. אבי היה מוזג יין שהכין מענבים או מצימוקים לתוך גביע כסף , מרים אותה ופוצח בניגון של "יום השישי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם,

וכשאתה מבקר היום בארץ בשוק השבועי של אשדוד, בית-שמש, קריית מלאכי, קריית שמונה , ירוחם ושדרות, סביר להניח שתמצא שם את הגבר היהודי המרוקאי כשהוא עדיין ממשש , מלטף, דופק ומריח זימי דגים.

יהודים כפריים בנו "פרינה" בחצר ביתם. עוד בטרם כניסת השבת הם נהגו לפטם את הפרינה בעצים ולהסיק אותה. משהפכו העצים לגחלים הם נדחקו לשולי הרצפה כדי לפנות מקום לחמין. משהכניסו את החמין, כיסו את פתח הפרינה במכסה פח ואת שוליו אטמו בבוץ על-מנת למנוע בריחה של חום.

כשנדרשתי להדריך את הטיול הראשון שלי למרוקו שאלתי את אמי, מה הייתה מבקשת שאביא לה משם. כיאה לזקנות מרוקניות שאינן דורשות טובתו של איש אמרה: "כלום איני מבקשת, רק את שלומך והישמר מאותם ערביים המבקשים טובתך".
לפני שנפרדנו, השפילה עיניה, חככה בדעתה, כעכעה בגרונה ובקל ענות חלושה אמרה : "תביא לי שמן בן, שמן ארגאן.

בילדותי, אינני זוכר את אימי קונה תבלינים כתושים, "תבלין כתוש", הייתה נוהגת לומר, הוא "תבלין שהוצאת לו את הנשמה".

תה נענה, בשבילי, הוא פת השחרית שעליה נשענה ילדותי הצנומה. בצהריים, בשובי מבית-הספר, הייתי מצמיד את זרבובית הקומקום אל פי ויונק מקרביו מתיקות והרבה אוויר שנותרו בו מן הבוקר.